פתאום מעל הכחול - דליה ארדון

הספר עוסק באתגרי החינוך של אנשי ונשות החינוך בישראל כיום, לאחר מגפת הקורונה ושינויים עולמיים ומקומיים. הוא מדגיש את החשיבות של החינוך כיסוד וכקרקע המוצקה שעליה צומחת ומתעצבת דמותה וזהותה של המדינה. הספר מציע כיווני חשיבה פילוסופיים ומעשיים המבוססים על ניסיון מעשי עשיר ורב שנים בשדה החינוך וההוראה ובמחקר האקדמי. המחברים עוסקים בשינויים שדור העתיד חשוף אליהם, שינויים המובילים לפערי ידע וביצוע בין התלמידים למוריהם. הם מעלים שאלות בנוגע לאיכות הידע שהתלמידים צוברים, ומבקרים את התפיסה שהטכנולוגיה לבדה תוכל לסגור את הפערים האלה. לשיטתם נדרש שינוי מבני ניכר במערכת החינוך ובתפקידם של בתי הספר והמורים, וזאת לאחר התאמתם לפדגוגיה מתקדמת ולאמצעים טכנולוגיים חדשים, בבחינת לצפות את הבלתי צפוי ולהיערך לכל תרחיש אפשרי. כל זאת מתוך אמונה שהחינוך הוא כיפת הברזל האמיתית ובת הקיימא של מדינת ישראל.

פרופ' איתן סימון הוא איש חינוך ומרצה בכיר במכללה האקדמית תל חי. כיהן כנשיא מכללת אוהלו, כסגן נשיא המכללה, וכראש בית הספר לחינוך והוראה. הוביל את איחוד מכללת אוהלו עם מכללת תל חי ושימש בתפקיד סגן נשיא מכללת תל חי וראש החוג לחינוך והוראה ותוכנית ה־ M.Teach . פרופ' סימון הוא חוקר בתחומי הכשרת מורים, זהות מקצועית, מנהיגות וחדשנות פדגוגית ובוגר מכון מופ”ת במסלול ניהול מוסדות אקדמיים. פרופ' סימון פרסם עשרות מאמרים בכתבי עת בין־לאומיים ומקומיים, הוא מציג בכנסים בין־לאומיים ושותף בוועדות המדעיות של כנסים נבחרים.

ד”ר יונית ניסים כיהנה כדיקן הסטודנטים, כראש בית הספר ללימודי המשך וכראש הפקולטה לחינוך במכללת אוהלו וכראש החוג לחינוך והוראה במכללת תל חי. ד"ר ניסים היא מרצה בכירה וחוקרת בתחומי הכשרת מורים, מנהיגות וחדשנות. היא בוגרת מכון מופ”ת, בית הספר לפיתוח מקצועי בהכשרה להוראה והנחיה ובוגרת מכון מנדל בתוכנית למנהיגות אקדמית. פרסמה מאמרים רבים בכתבי עת מקומיים ובין־לאומיים והופיעה בכנסים בין־לאומיים.

בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה לחלק מירושלים המאוחדת והישראלית. מדינת ישראל נדרשה להתייחס לעיר ההיסטורית מלאת המקומות הקדושים לא רק כמחוז געגועים היסטורי אלא גם כמרחב תחת שליטתה. לא רק ניהול העיר העתיקה הציב אתגר גדול אלא גם הצורך לפתחה פיזית, לדאוג לשימורה, ובעיקר לקבוע מסמרות ביחס לעתידה. מהי העיר העתיקה, שאלו את עצמם הישראלים, האם רק מקום היסטורי קדוש? האם מלבד שורשי אמונתנו ו"סלע קיומנו" נמצאים בעיר העתיקה גם שורשים ציוניים וישראליים שאותם מן הראוי לטפח? לרבים היה ברור שיש לפעול במהירות ובנחישות על מנת להפוך את העיר העתיקה וסביבתה לישראליים. אך מה יש ומה ניתן לעשות עם העיר העתיקה, מרחב זר – ערבי, מוסלמי ונוצרי – כמעט לא יהודי ובוודאי שלא ישראלי?

ספרו החשוב של דורון בר עוסק במערכת היחסים המורכבת של הממסד הישראלי עם העיר העתיקה ומצביע על המאמץ הניכר שנעשה בתקופה זו לעצב את נופה הייחודי. תחת מדינת ישראל הוכנה בפעם הראשונה בתולדות האזור תוכנית מתאר והוקם גן לאומי סביב החומה; הרובע היהודי שוקם ואוכלס מחדש; ברחבי העיר העתיקה נערכו חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף. פותחו מקומות קדושים יהודיים, מוזיאונים ואתרי זיכרון ישראליים. שמות רחובות שונו ונעשו ניסיונות לפתח את הרובע המוסלמי, שם גם התבססה התיישבות יהודית אידיאולוגית. אתגר בפני עצמו הציבו השליטה והניהול של החראם א-שריף/הר הבית, המקום השלישי בקדושתו באסלאם, אך גם מקום בית המקדש החרב.

על אף תהליך הישראליזציה הנרחב שעברה העיר העתיקה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, נותרו עיקר חלקי העיר העתיקה כארץ זרה עבור רבים מהישראלים, וגם היום ביטוייה של היהדות והישראליות באזור זה מצומצמים מאוד.

פרופ' דורון בר מרצה במכון שכטר למדעי היהדות, חוקר את המקומות הקדושים העממיים והלאומיים במדינת ישראל; פרסם ספרים ומאמרים רבים על יד ושם, הר הרצל, הכותל המערבי וההיסטוריה המרחבית של ירושלים.