" ראיתי טרגדיה שאי-אפשר לתאר." כמיליון ילדים יהודים חיו בפולין לפני השואה. אחריה נשארו מהם בחיים כחמשת אלפים בלבד.
באוגוסט 1944, מיד לאחר השחרור מן הכיבוש הגרמני בידי הצבא האדום, נוסדה בלובלין הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין.
משימתה הראשונה במעלה היתה איסוף תעודות וגביית עדויות, מתוך הכרה בצורך הדחוף בתיאור מפורט של האירועים הנוגעים להשמדת היהודים בפולין.
עד מהרה ניסחה הוועדה שאלון מקיף לגביית עדויות, סמוך מאוד לאחר התרחשות האירועים, שעה שהזיכרון עדיין היה טרי, ראשוני.
בכל מקום בפולין שנמצא בו ריכוז של יהודים, החלו נציגי הוועדה - ובהם היסטוריונים, משפטנים וחוקרי ספרות - לערוך ראיונות גם עם הפגיעים והשבריריים ביותר, התמימים ביותר, בקרב היהודים שנשארו בחיים: הילדים.
בקובץ זה מובא מבחר מתוך מאות עדויות ילדים, אשר תורגמו מפולנית, יידיש, גרמנית ורוסית ונשמרו מאז בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה.
יחד הן מצטברות לכלל תמונה נרחבת ועשירה על קורותיהם, התנסויותיהם ועולמם של ילדים יהודים בשואה.
הילדים, הנערות והנערים, בקשת שלמה של גילאים ורקעיםשונים, מספרים,כל אחד בלשונו שלו, על הנעשה בגטאות, במחנות לעבודות כפייה ובמחנות השמדה.
הם מתארים את הרעב, את תנאי הקיום הנוראים, את האקציות ואת הניסיונות למצוא מחבוא בגטו ומחוצה לו.
הם מספרים על סכנת ההלשנות והסחיטות, על ההישרדות באמצעות מסמכים מזויפים, על נסיבות החיים בעליות גג, במרתפים ובבורות באדמה, על עזרה שנמנעה מהם, על תמיכה נועזת מצד יחידים או ארגונים, ועל המניעים וצירופי המקרים הייחודיים שהוליכו להצלתם.
הם מגוללים זיכרונות מחייהם בערים, בכפרים ובמחנות פרטיזנים ביערות.
והם מספרים גם על חוויות חיוביות:
רגעים של נחמה, של שמחה על הסיוע הקטן ביותר, האהבה למושיעיהם הפולנים הנוצריים, ובהם יחידים ומוסדות הכנסייה הקתולית בפולין.