השלושה קרבו לרחוב מילא מספר 18.
"מה זה? איפה השומרים?" תמהו כאשר הגיעו אל המקום, והזקיפים, שהיו מוסתרים בדרך כלל בין ההריסות בתצפית, לא נגלו לעיניהם.
הם לחשו את הסיסמה פעם ועוד פעם אך איש לא ענה.
"מוזר," חזרה צביה ואמרה, "משהו כאן אינו כשורה. דבר מה אירע במשך היממה שלא היינו," חששה.
היא גיששה לאור שלהבת הנר, כדי למצוא את הפתח לבונקר. אך מקום זה, שהיה מוכר לה ודרכו נכנסה ויצאה רבות לאחרונה, נעלם ואיננו. במקומו נערם גל אבנים גדול.
הספר דמעות של אש מספר את עלילותיה של צביה לובטקין, מהיום בו התגנבה לוורשה הכבושה על ידי הגרמנים, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ועד למרד, לשריפת הגטו, לבריחה ממנו דרך תעלות הביוב ולהמשך הלחימה גם לאחר מכן ועד ליום הניצחון.
המצוקה והרעב, עבודת הכפייה והגירושים לטרבלינקה - הם שהביאו להקמת הארגון היהודי הלוחם, שצביה הייתה בין לוחמיו ומפקדיו. חברי הארגון, שידעו הרג והשפלה, ידעו גם אהבה, חברות וגבורה.