זהות בלא נחת - יעקב גולומב

מרלין וניג מוכרת לקוראיה כמבקרת קולנוע שאוהבת לאהוב סרטים; בספרה החדש, קולנוע ותודעת המציאות – מסות קריטיות, חושפת וניג את השדה המגנטי של היצירה הקולנועית ואת הקשר העמוק בין קולנוע לפיזיקה, מתוך היבטים פילוסופיים נבחרים, ביניהם: הזמן הלא- סימטרי, המרחב הקדוש של הצופה, החוש המיני, האמת והשקר של הפיזיקליזם, שיפוטי מחשבה ורגש, ועוד. היבטים אלה, אשר אותם היא מכנה ״מסות קריטיות״, מעניקים לקורא כלים מדעיים ואופני מחשבה המדגימים באופן חדשני כיצד נוכל להיחלץ מהצפייה הפסיבית לצפייה אנרגטית מלאת תשוקה, וכיצד באפשרותנו להפוך כל סרט, אפילו כזה המכונה ״רע״, לחוויה מיטיבה.

ספרה של וניג הוא הצעה לדיון מקיף על יכולת השליטה של הצופה בחוויה הקולנועית, לצד תפקידו של הקולנוע בעיצוב המציאות, המבט והשיח התרבותי. ספרה מהווה בחינה חדשנית להשפעת המחשבה, הרגש והתודעה האנושית במהלך הצפייה, והוא מתבסס על מחקרים מתחום הפיזיקה והפילוסופיה.

ד״ר מרלין וניג היא במאית קולנוע ותסריטאית, חוקרת, מבקרת קולנוע ופעילה ציבורית. מבין ספריה "הקולנוע החרדי" (2011); "אז מה היה לנו פה – מחווה לרולאן בארת" (2016); "פאניקה בסגנון חופשי" (2017) ו״קולנוע משלהן – סרטי הגל החדש של הקולנוע החרדי״ (2020).

הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי
בישראל כבר אינה עניין פנים־דתי. היא חלחלה
לעומק החברה הכללית. נשים נשלחות לאחור
באוטובוס והצידה בטקסי לוויה, הן נדרשות
להתכנס מאחורי מחיצה גם בתפילה בכיכר
העיר ואינן מורשות ללמד בתוכניות אקדמיות
לגברים חרדים.
לא רק גורמים שמרניים וקיצוניים מצדדים
בהפרדה, גם רבים במחנה הליברלי סלחנים
כלפיה. ”הציבור ומעצבי המדיניות בישראל
נתונים למניפולציה אפקטיבית במיוחד”,
מסבירה יופי תירוש. ”רעיונות נשגבים של
חופש דת, התאמה תרבותית והנגשה עוברים
השטחה פופוליסטית שמתעתעת גם באלה
שמחויבים, לפחות בפני עצמם, לשוויון,
לחופש הביטוי ולכבוד האדם”.
בהופרדנו כך מציגה תירוש את המנגנון
שמניע את ההפרדה המגדרית. היא חושפת
כיצד ההפרדה משמשת את אדריכלי ההפיכה
המשטרית לריסוק הדמוקרטיה בישראל ומפריכה
את הטיעונים שמבקשים להצדיק אותה.
הספר רואה אור בשיתוף מכון הרטמן.