רוחמה הידקה את ידיה בחיקה והחליטה להישאר לבדה.
היא לא תלך עוד עם אלקה ולא תפריע לה. מוטב שתניח לה להתרחק ממנה.
אבל אז הסבה אלקה את פניה אליה וקראה בשמה.
ובעוד היא מחזיקה בידיות כיסא הגלגלים, ולא מרפה ממנו מחשש שיידרדר, עיניה הביטו בה.
היא לא התקרבה אליה ולא נפרדה ממנה בחיבוק כהרגלה, אבל אהבתה לה וחמלתה עליה השתקפו במבטה.
״ אל תדאגי, רוחמה. הכול יהיה בסדר. אני מבטיחה לך, ״ אמרה לה, וחזרה ואמרה ברוך: ״ אני מבטיחה לך. ״
רוחמה, צעירה חולנית בת עשרים ושש, פוגשת את מנחם שהתייתם מהוריו.
לאחר נישואיהם מחלתה של רוחמה מחמירה, והיא מתקשה להרות וחוששת שהמחלה הפכה אותה לעקרה.
על אף אהבתה לבעלה היא בודדה ומיואשת, וכשהיא מתיידדת עם אלקה, מטפלת סיעודית מפולין הצעירה ממנה בשנים ספורות, היא מוצאת נחמה בחברות זו.
ברגע של קרבה אלקה מבטיחה לה ש״הכול יהיה בסדר״, ורוחמה מאמינה לה בלב שלם.
ימים רבים היא מהרהרת בהבטחה זו בהקיץ ובחלום, בלי לדעת אם היתה זו אמירה סתמית, אשליה או הבטחה ממשית ואמיתית.