מקס הקשיב לצלילי הפתיחה של ״באופן מילולי״, וכמה דקות אחר כך אמר, שמעת? אין מילה שאין בעברית. אני שונא סנובים שאומרים שאין להם מספיק מילים בעברית.
טסקה, אלקה אמרה.
מקס חשב קצת ואמר בהיסוס, אני חושב שאצל אבן שושן זה כיסופים או כמיהה, ואלקה אמרה, כן, אפשר גם ערגה וגעגועים, אבל אין במילים האלה את ההרגשה של התסכול והמועקה והעצב והחוסר אונים.
את יכולה להשתמש גם בעצב, ערגה וגעגועים, מקס אמר, ואלקה חתכה חתיכה מהנקניק, הניחה אותה על פרוסה של לחם שחור, נגסה ואמרה בפה מלא, אני יכולה, אבל המילים האלה הן לא טסקה.
החבר ברז׳נייב פתח לרגע סדק קטן במסך הברזל, וסופי, מקס, אלקה ואחותה התינוקת חמקו דרכו למסע שיתחיל ברכבת לווינה וימשיך לארץ ישראל באווירון.
מה יכול היה לגרום לסופי ומקס להעדיף אנשים שלא הכירו על חברים שגדלו, ניגנו ושרו ואכלו ורעבו איתם?
לשכנע אותם להעדיף דירת שיכון במדינה אחרת על פני דחיסות של חלל מחומם, מלא חברים ובני משפחה, אדי פטריות בחמאה, שמנת ושמיר?
ומה אם לא אופטימיות חסרת תקנה היה יכול לתלוש אותם מהעולם שבו הכירו והתאהבו, להרחיק אותם משפה שידעו לדקלם בה שירה ולהקריא סיפורים לפני השינה, ממגע מוכר של מדרכות ובניינים, צלצול פעמון של חשמלית מגיחה מעיקול רטוב, שאיפה ראשונה מסיגריה בקור, הצבעים של עונות השנה כשהן מתחלפות על העצים בדרך הביתה, הטעם של גלידה ראשונה באביב, של חתיכות תפוח חמוץ ונקניק בסלט תפוחי אדמה, שירה מסביב לפסנתר במסיבת יום הולדת, מתנות בנובי גוד, מזחלת מתרסקת במורד הגבעה וטעם אוורירי של שלג, הצלילים של המילים, של כל המילים, של שפה שהיא אֵם.
*****
אילנה רודשבסקי פרסמה בעבר סיפורים קצרים שזכו בפרסים (בתחרות הסיפור הקצר של עיתון ״הארץ״ וב״מקור ראשון״).
טסקה, רומן הביכורים שלה, מגולל את סיפור העלייה הרוסית בשנות השבעים, ההתיישבות קצרת הימים בסיני ואת קורותיה של משפחה אחת של אנשים לא לגמרי נורמליים שניסו להיות חלוצים חצי מאה מאוחר מדי.