אהבה למתחילים - מדי דוסון

סָאפִי היא אישה שקשה לפספס: יפהפייה, עשירה ומשכילה. ועוד משהו: היא הורגת גברים רעים. בסוד, כמובן. כמו שהיא אומרת, זה לא תחביב שממש מזמין פרסומים באינסטגרם, לא כמו אפייה, נגיד, אבל הוא מועיל הרבה יותר להיקף הירכיים. סאפי לא מתביישת בתחביב שלה. למה שהיא תתבייש במשהו שהוא לא רק כיפי אלא גם עוזר לעולם?

החיים של סאפי ממש טובים. יש רק בעיה אחת: היא מאוהבת. התאהבות טיפשית, מבולגנת ובלתי מוסברת שעלולה לסבך אותה בצרות צרורות. כי לג'ון, הגבר שהיא מאוהבת בו, יש תחביב משלו: לתפוס רוצחים סדרתיים.

לג'ון יש פודקאסט מצליח של פשע אמיתי, וגדודי מעריצות שנוהרות אחרי הסיפורים המצמררים שהוא חוקר והפשעים שהוא מצליח לפענח. אבל כשגופה מופיעה על סף ביתו, ג'ון הופך מחוקר לחשוד, וסאפי נאלצת לגייס את כל מה שהיא יודעת (ממקור ראשון) על רוצחים כדי לנסות לטהר את שמו של הגבר שהיא אוהבת, ובמקביל לשמור על התחביב שלה בסוד.

גברים רעים הוא מותחן שנון וקצבי, קומדיה שחורה שהופכת את כללי הז׳אנר על ראשם ושמה במרכזה גיבורה בלתי נשכחת.

ג׳ולי מיי כהן נולדה בעיירה קטנה במדינת מיין. היא גרה מול הספרייה המקומית וחלמה להיות סופרת מאז שהייתה בת 11. לשמחתה החלום התגשם, ספריה תורגמו ל־ 17 שפות ונמכרו ביותר ממיליון עותקים, וכל שנה היא מביאה לספרייה בעיירת הולדתה עותק מספרה החדש.

המינגוויי – חתן פרס נובל לספרות ב־1954 – פרסם את ספר הסיפורים הזה ב־1927, בן 28. שורת סיפורים שבו שינתה את פני הספרות העולמית, והיא מן הפסגות המוּכָּרות המהוללות של הסיפור הקצר לדורותיו. 

משמו של הספר אין להסיק שנעדרות בו נשים. אבל במרכזו גברים הנתונים במה שנחשב טריטוריות גבריות קשוחות: הם לוחמים, מתאגרפים, מעסיקים אותם כוח, גבורה וכבוד־עצמי, הם אפילו עומדים לרצוח. כמה מהם מתרחקים מנשים, או מתקשים להתקרב אליהן, או נמצאים על סף פרידה מאשה, אך כמעט בכל הגברים־בלי־נשים הללו מתגלות פגיעוּת ומלנכוליה, והם נושאים בחוּבָּם תכונות סטריאוטיפיות נשיות. הם מתמודדים, תוך כדי ויתור, עם חולשתם, עם שלהי הקריירה שלהם, עם תבוסתם ופרישתם, מודעים לכזב שבגבורתם. "אני לא הייתי בז־צַיִד", אומר על עצמו המחבר־המספר, המלגלג על מדליית הגבורה שקיבל מממשלת איטליה במלחמת־העולם הראשונה.

הסיפור הקצר של המינגוויי ניחן בתחכום ספרותי יוצא־דופן, המוסווה במראית־עין של פשטות תחבירית, חסכנות לשונית, איפוק ומינימליזם. בסגנון לא־מעורב כביכול, המתרחק מדרמטיות, בלי פרשנות מנתחת של המספר, בהתנזרות מכְּניסה אל נפשות הדמויות, בהשתקה ובהחבאה של רגעים צעקניים, תוך שהחומרים הקריטיים מובלעים, סיפוריו של המינגוויי 'מספרים את עצמם' כמו במסירה אובייקטיבית דמוית מחזה: רוב הטקסט מוקדש לדיבורי הדמויות ולשתיקותיהן, למעשיהן ולסובב אותן, ולא למחשבות ולרגשות שלהן. אך למרות האקלים החסכני נראה הטקסט כמוצף במלאות ריאליסטית לא סלקטיבית של פרטים 'לא־מהותיים', וביריעות של דיבורים על עניינים־של־מה־בכך.

המינגוויי עצמו אפיין את הסיפורת שלו כאמנות של קרחון, שרק שמינית ממנו נעה בהוד מעל פני המים ורובו מוסתר, מבלי שניאלץ לחשוד שהמחבר אינו יודע את מה שהוא משתיק. יתר על כן, הסיפורים הקנוניים של המינגוויי לעולם אינם מה שחשבנו שהם במבט ראשון. המבט השני חושף סיפור אחר מזה שדימינו לקרוא, דמות אחרת שעומדת במרכז, או פרספקטיבה אחרת שממנה נפרש הסיפור. מעבר לפשטות המדומה מתגלה המינגוויי כאשף נדיר של תחכום ותִחבּוּל ספרותי.

סיפוריו של המינגוויי חשדניים כלפי אידיאולוגיות, אמונות, קודים, תוויות, הכרזות ומלים. כל אלה נחשפים בקוצר־ידם, כרעועים ומכזבים במגעם עם המציאות. לכן עדיף לו לקמץ בהם, לדבר באמצעות מה שמובן מן השתיקות.

בתרגום המצוין, הקשוב לניואנסים, של משה רון זוכים הסיפורים הללו, סוף־סוף, גם לנוסח ראוי והולם בעברית.