בליל ה-24 בספטמבר 1965 חלמה יונה וולך בחדרה השכור שבמצודת נוטרדם כי בעוד שלושה ימים תמות.
בחלומה ניצבה על הר גבוה ומכוסה פרחים, וכל פעם שקטפה זר שב ההר וצימח במהירות פריחה שאין לה סוף.
היא היתה אז בת 21, ארבעה חודשים אחרי אשפוז במוסד לחולי נפש טלביה.
במגירת ארונה כבר נצברו שירים לספרה הראשון, דברים, שיעמידה בלבה הפראי של השירה הישראלית.
דם ודבש, שדים ומלאכים התערבבו בדמיונה לשיר.
נושאת היתה את שם סבתה שמתה בבסרביה משחפת ורדופה רוח אביה, מיכאל, שנטשה כשהיתה בת 4 ולא שב מן הקרב על גבעת קולה.
זלדה קראה לה מלאך האש. אהרון שבתאי השווה אותה למשוררים המקוללים.
בכפר שבו נולדה קראו לה הבת המשוגעת של אסתר.
היא האמינה כי הכתיבה מסוכנת כמו חומרים רדיואקטיביים, אך לא היססה לצלול אל תהומות הנסיון האנושי.
" אני יונה. רציתי לדעת הכל ", כתבה במחברת האחרונה של יומנה.
בסתיו 1985, 20 שנה אחרי חלומה, גוועה בייסורים קשים, מותירה שישה ספרי שירה, הערצה וזעם.