חנינה

הילד הוא אבי האיש כתב המשורר וויליאם וורדסוורת בפתחו של שיר ידוע, שבו ניסה בכוח המחשבה, הדמיון והזיכרון ליצור קשר חי בין ילדותו ובגרותו, לגשש בעקבות השורש הנעוץ בקרקע הילדות כדי להגיע לעומקו, לגעת בו, לחוש את כוח הצמיחה שפעם בו; שמא תוסיף הנגיעה הזו משהו להבנת החיים בכללותם. 

הוא הדבר שניסיתי לעשות בספר קטן זה, המעלה פרשות מילדותי לפני יותר משמונים שנה – מהן פרשות "זעירות", ואולי מגוחכות, ומהן פרשות כמעט טראגיות. המשותף לכולן – מגע עם השירה ועם אנשים כותבי שירה. ההליכה בעקבות פגישות אלו ואחרות היא חלק מן הניסיון להבין חיים ארוכים שטבוע בהם חותם ההתמסרות לקריאת שירה ולחקירתה. 

וכמו כן: ההיחשפות הילדותית לשירה אינה מובנת כרשות העומדת בפני עצמה, אלא היא טבולה כולה בעולם היסטורי מוחשי; עולם חברתי, תרבותי, משפחתי, אישי עמוס לעייפה רשמי זמן ומקום. בהילד הוא אבי האיש השתדלתי להחזיר מעט מרשמים אלה לסביבה ולזמנים בהם עברה עלי ילדותי. 

זהו סיפור אהבה.

סיפור אהבה בין איש לחברו, בין גבר לאישה, בין אדם לאדמתו. 

החלום של אורן ונדב ברור. יחד הם יחוו את החיים האלה – או נכון יותר, יחגגו כל רגע ורגע. יחד הם יכבשו פסגות הרים, יחד יגלו שבילים נסתרים, יחד יבכו, יחד יצחקו, הם לא יחמיצו דבר. ברית חברות כרותה ביניהם. 

ברית אחווה ונאמנות.

אבל החיים שולחים אותם למסע של התמודדות. וכשאורן נהרג, נדב צריך לבחור מחדש לפקוח עיניים, לעורר שוב את הרצון של הלב, להרשות לעצמו לאהוב. 

האם יצליח? ואיך אפשר להמשיך כשטראומה מכבידה על הנשמה ותחושת אשמה לוכדת אותך נגד כל היגיון והסבר?
גל, גפן ואלה, שלוש נשים צעירות, ישראליות ועוצמתיות, מלוות את שני הגברים באתגרים שלפתחם. סיפורי האהבה של גל ונדב ושל גפן ואורן מציתים את הלב בעוצמה. ואלה, בדרכה הייחודית, משפיעה עליהם גם כשהיא כבר לא פה. 
ומעל כולם מרחפת אהבה אחת גדולה לארץ הזאת, לרגבי אדמתה.

זהו ספר על חיים ומוות. על אשמה ומחילה. על חמלה ופעימות לב. זהו ספר על אהבה.

כמה אהבנו הוא ספרה השביעי של תמר הרשקוביץ, אשת טיפול וסופרת. קדמו לו שאריות חיים, לרקוד עם יד אחת, לחזור הביתה, רגע לפני שנאבד, מה שהיה בינינו ושובי אלי מיכאלה. כל ספריה עוסקים במערכות יחסים, בנופי נפש ובעולם הסמוי מן העין.