אשיב ממצולות: על נפתולי הנפש ונועם התשובה בענייני קדושת הברית.
מן המפורסמות אך לא מן המדוברות - שמילדות עד שיבה מלפפת את האדם תאוותו וכמעט איננה נותנת לו מנוח. ההתמודדות הזאת עלולה להיות מתישה ומתסכלת - בצידה אך מעט סיפוק ושמחת נצחון, ואילו כשלונותיה רבים, צורבים ומייאשים.
היות והנושא הזה מפורסם וידוע, מצד אחד, אך אישי, צנוע ולא מדובר, מצד שני - יוצרת תחושה קשה של כלא מחניק ומייסר, של עבותות גורל המרתקות כל אדם למלחמה קשה שאי אפשר לו להימלט הימנה, וממילא תחושת חוסר אונים וחוסר יכולת, ויחד עם זה - רגשות אשם נוקבים על כישלונותיו הגלויים לו, ולו לבדו.
כשמבקשים לעבוד את ה' בלב טהור, קמה וגם ניצבה המצוקה המייסרת הזאת בראש. הלא הוא יתברך אשר העיד בתורתו על חומרתם הנוראה של תועבות העריות ואסר אותן מכל וכל, אך הלא הוא גם יוצר האדם על שני יצריו בקרבו, הוא אשר הטיל אותנו לסערת ההתמודדות הנוראה הזו. מכל זה מתעצמת הטלטלה בין רגשות האשם ובין חוסר
האונים, ועלולים לבא לעצבות, ותחת רצון להיות בעלי לב טהור - לבוא חלילה ללב מריר, מזוהם מרעל הייאוש.
"אמר ה'.. אשיב ממצולות ים". באו הדברים שלפניכם בניסיון להשיב את הנפשות מתהומות המצולה ששקעו בהן, להשיב אותן ממצולות החטא, ממצולות השעבוד, ממצולות היגון והייאוש. באו הדברים להשיב את הנפשות אל מקומן הראוי להן, אל עצמיותן הטובה, הישרה והנקייה מחטא, אל התורה ודרכיה הישרים, ולמעלה ראש - אל ה' יתברך החפץ בטובתן ומחלצן ממות, מדמעה ומלכת דחי, עד שיתהלכו לפניו בארצות החיים.
/ מתוך המבוא לספר /