שיחת טלפון של
דרור בורשטיין עם
מנחם פרי התגלגלה לסיפור ששמע בורשטיין מפי אלמנתו של
אהרן אפלפלד: בתחילת שנות החמישים היה אפלפלד בן העשרים נוסע לנתניה כדי לנהל שם קורס לריקודים סלוניים לניצולי שואה.
פרי נדלק: "אתה חייב לכתוב על זה סיפור, ואני אפרסם".
בורשטיין היה סקפטי אך התיישב לכתוב, ועד מהרה הורחבה הנובלה
אפלפלד בנתניה לטריפטיכון של שלוש נובלות הקשורות זו בזו ברשת של חוטים גלויים וסמויים.
כולם כאן בדרך, דרוכים לקראת עתיד, שואפים להיחלץ מאיזה עבר.
ב-האחים מלווה אח בוגר מלינץ לווינה את אחיו הצעיר החולם על תהילתו העתידית כאמן ומבקש להתקבל ללימודי ציור באקדמיה לאמנויות.
אלא שב־2 באוקטובר 1907 יורד מסך על עתידו זה, "הרישומים לא משביעי רצון", אמר לו הבוחן חד־וחלק. האח הזה הוא פחות־או־יותר וריאציה על דמות היסטורית אשר האירוע השולי של כישלונה להתקבל לאקדמיה לציור יביא אותה לבסוף אל עתידה המפורסם בלב ההיסטוריה העולמית של המאה ה־20, והיא גם תתקשר לגורלן של הדמויות של אפלפלד בנתניה.
אפלפלד, והדמויות הממשיות או ההזויות הסובבות אותו ב-אפלפלד בנתניה - אשר אחדות מהן יופיעו בעתיד בספריו - אינם מסוגלים להיחלץ מעברם.
העבר משתלט כליל על ההווה שלהם, הנראה קלוש ומדומה.
ואילו ב-משיח, תחייה מתחוללת בעולם הצומח עם הופעתו של מלאך המגיע יום אחד לנתניה ומסתגר בבית מכוסה ציפורים, תוך שעות משוקם בו איזה עבר קדום.
ג'ונגל עבות מכסה את כל הארץ, חותר בהילוך־מהיר קדחתני אל שפעה עתידית, והישגי הציביליזציה מתחסלים.
הסיפור נאחז בַּמספר המחפש אהובה־לשעבר, ובאב מלא אשמה, המחפש אותה אשה עצמה, שהיא בתו, בת המתנכרת להוריה שבגדו בה.
שני המפגשים עם האשה ייכשלו בתיקון העבר של היחסים ובמשיכתם לקראת עתיד.
כך הפכה האנקדוטה על אפלפלד לספר מבריק ומסעיר, שהדרך היא בו מרחב להתחככות בין זמנים אבודים.