אלמלא היו לפדריקו אישה וארבעה צאצאים שצריך להאכיל, אין ספק שכבר מזמן היה הופך לצייר בעל שם. פדריקו עצמו משוכנע בזה.
זו גם הסיבה שבעטייה הוא נעלב כפליים; בתור מנהל בחברת הרכבות שנאלץ להשחית את זמנו היקר במשרד במקום בפעילותו האמנותית, ובתור צייר שהממסד האמנותי רואה בו חובבן חסר השכלה ותו לא.
גם אם הוא והעולם אשמים במצב באותה מידה, אין פירוש הדבר שפדריקו מתכוון לסלוח לעצמו או לעולם.
הוא כועס. כועס מאוד. פעם על אשתו ויופייה המיוחד, שסיבכו אותו בצרות האלו, פעם על ילדיו, ובאופן כללי כמעט על כל דבר וכל אדם.
בנו של פדריקו מתגורר בנפולי ובינתיים נעשה סופר.
כשהוא פוסע ברחובות העיר אורבים לו בכל פינה זיכרונות ילדותו בצל אותו אב שאפתן ומתוסכל, שבעטיו חייו הבוגרים חדורי מאמץ שלא לדמות לו במאום.
זיכרונות אלו והמפגש שלהם עם ההווה חוברים לסיפור מרתק ויפהפה על יחסי משפחה והווי של שכונה והאופן שבו הם מעצבים ומגדירים אותנו.