בצומת אור וצל - אסתר קמרון

בעקבות מלחמת ששת הימים הפכה העיר העתיקה לחלק מירושלים המאוחדת והישראלית. מדינת ישראל נדרשה להתייחס לעיר ההיסטורית מלאת המקומות הקדושים לא רק כמחוז געגועים היסטורי אלא גם כמרחב תחת שליטתה. לא רק ניהול העיר העתיקה הציב אתגר גדול אלא גם הצורך לפתחה פיזית, לדאוג לשימורה, ובעיקר לקבוע מסמרות ביחס לעתידה. מהי העיר העתיקה, שאלו את עצמם הישראלים, האם רק מקום היסטורי קדוש? האם מלבד שורשי אמונתנו ו"סלע קיומנו" נמצאים בעיר העתיקה גם שורשים ציוניים וישראליים שאותם מן הראוי לטפח? לרבים היה ברור שיש לפעול במהירות ובנחישות על מנת להפוך את העיר העתיקה וסביבתה לישראליים. אך מה יש ומה ניתן לעשות עם העיר העתיקה, מרחב זר – ערבי, מוסלמי ונוצרי – כמעט לא יהודי ובוודאי שלא ישראלי?

ספרו החשוב של דורון בר עוסק במערכת היחסים המורכבת של הממסד הישראלי עם העיר העתיקה ומצביע על המאמץ הניכר שנעשה בתקופה זו לעצב את נופה הייחודי. תחת מדינת ישראל הוכנה בפעם הראשונה בתולדות האזור תוכנית מתאר והוקם גן לאומי סביב החומה; הרובע היהודי שוקם ואוכלס מחדש; ברחבי העיר העתיקה נערכו חפירות ארכיאולוגיות רחבות היקף. פותחו מקומות קדושים יהודיים, מוזיאונים ואתרי זיכרון ישראליים. שמות רחובות שונו ונעשו ניסיונות לפתח את הרובע המוסלמי, שם גם התבססה התיישבות יהודית אידיאולוגית. אתגר בפני עצמו הציבו השליטה והניהול של החראם א-שריף/הר הבית, המקום השלישי בקדושתו באסלאם, אך גם מקום בית המקדש החרב.

על אף תהליך הישראליזציה הנרחב שעברה העיר העתיקה בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, נותרו עיקר חלקי העיר העתיקה כארץ זרה עבור רבים מהישראלים, וגם היום ביטוייה של היהדות והישראליות באזור זה מצומצמים מאוד.

פרופ' דורון בר מרצה במכון שכטר למדעי היהדות, חוקר את המקומות הקדושים העממיים והלאומיים במדינת ישראל; פרסם ספרים ומאמרים רבים על יד ושם, הר הרצל, הכותל המערבי וההיסטוריה המרחבית של ירושלים.

קווים חוצים גבולות אינו רק שמו של הספר, אלא תיאור מדויק של מהות הקריקטורה הערבית עצמה: קו המבקש לפרוץ גבולות, לערער על מוסכמות, לחדד מתחים, ולעיתים אף להסית. זהו כלי עוצמתי, שבכוחו לשרטט תודעה ולעצב נרטיבים פוליטיים וחברתיים. עוצמתה של הקריקטורה גוברת בעידן הדיגיטלי, שבו דימוי אחד מסוגל לחדור לתודעה של קהלים רחבים בתוך רגע.

הרעיון לכתוב ספר שינגיש לקורא הישראלי את עולם הקריקטורות הערביות, נבט בי לאחר שנים של כתיבת הבלוג שלי "הקריקטורה השבועית של עידית" – מיזם מחקרי, שנועד לחשוף לפני הקוראים את הלך הרוח הערבי באמצעות שפה חזותית ישירה, נוקבת ומעוררת מחשבה. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל קריקטורה – ובעיקר בעולם הערבי, שבו חופש הביטוי מוגבל ולעיתים מדוכא – שווה אלף תמונות. היא אף משמשת כלי ויזואלי "עוקף צנזורה" להבעת הזעקה הבלתי נשמעת של הציבור.

באמצעות ספר זה אפשר לראות כיצד כמה משיכות מכחול פשוטות מסוגלות לעורר צחוק או זעם, לחזק זהות או לפרק אותה ולנווט את התודעה הקולקטיבית של מיליוני אנשים. זו הזמנה למסע בין קווים, שחוצים גבולות – גאוגרפיים, פוליטיים ורגשיים – ולמפגש בלתי אמצעי עם תרבות, שמדברת לא רק במילים, אלא גם, ואולי בעיקר, בתמונות. 

עידית בר

כל אדם במדינה הזאת צריך להכיר את השפה שבה מדברים שכנינו. אולי לא ברמה של עידית, שמצליחה להתווכח בערבית קולחת בערוצים ערביים שונים, להתמודד עם מנחים עוינים ותועמלנים אכולי שנאה, ובכל זאת לשמור על קור רוח. היא אף מראה עד כמה היא שולטת גם בכל הגינונים של התרבות הערבית, שכה חשוב להכיר כדי לשרוד במציאות שלנו. הערבית שלה כבר ממש כוח־על, ואני מרגיש שיש מישהו שמגן עלינו – ממש כמו סופרמן. 

אבל לעידית יש עוד שפה, שבה היא שולטת היטב: שפת הקריקטורה. הניתוחים שלה ליצירות של הקריקטוריסטים בעולם הערבי פותחים צוהר לנפשם של שכנינו, וחושפים את הפחדים, את התקוות ואת הכעסים, שמסתתרים מאחורי הקווים. לפחות בזכות ספר זה נוכל להתחבר קצת למה שקורה ממש מעבר לקו. 

אורי פינק, אומן קומיקס, יו״ר איגוד הקריקטוריסטים והקומיקסאים בישראל

עידית בר, בעלת תואר שני (MA) בלימודי המזרח התיכון מהאוניברסיטה העברית בירושלים, היא חוקרת ומומחית לחברה ולתרבות הערבית והמוסלמית. מרצה בארץ ובחו"ל, ומעבירה סדנאות בין־תרבותיות לתקשורת אפקטיבית עם העולם הערבי. יוצרת ומפרסמת תכנים בערבית, המציגים נקודת מבט ישראלית, לדוברי ערבית ברחבי העולם. מתראיינת בתקשורת הישראלית, הערבית והבין־לאומית. בוגרת יחידת 8200, עבדה במוסדות ביטחוניים, ומפקחת לשעבר על תוכניות לימודים באגף שפות במשרד החינוך.

גלו את שלושת סוגי האהבה
ואת הסוד למציאת האחד או את האחת שנועדו לכם באמת.

אנחנו אוהבים ואוהבים שוב – וליבנו נשבר, אבל אנחנו מצליחים לגלות את האומץ לנסות שוב.

קייט רוז, בספר מעמיק ומלמד זה, המומחית למערכות יחסים, מובילה את הקוראים לאורכה של דרך שבסופה יגיעו להבנה עמוקה יותר של עצמם ושל רצונותיהם, וימצאו את הלהבה התאומה שלהם.

לדברי רוז, האהבה היא מסע של גילוי עצמי וכל מערכת יחסים שאנחנו מקיימים נועדה ללמד אותנו משהו שאנחנו חייבים ללמוד על עצמנו ועל מה שיגרום לנו להגיע לאושר האמיתי.

אנחנו חווים בחיינו שלושה סוגי אהבה:
עם חבר הנפש אנחנו מתוודעים לחלום האהבה, אולם באופן כלשהו אנחנו מגלים ש״חיים באושר ועושר לעד״ לא נועדו להימשך לנצח. אנחנו עושים את כל המאמצים להצליח באהבה הקארמתית שלנו, אך לעיתים קרובות איננו באמת שואלים את עצמנו אם אהבה זו אכן נועדה לנו. על אף הכאב להודות בכך, אהבה זו, שנראתה נכונה בהתחלה, עם הזמן מתגלה כלוקה בחסר. הלהבה התאומה מגיעה לחיינו לעיתים מאוחר ולעיתים איננו אפילו יודעים אם זוהי באמת אהבה משום שהיא קלה כל כך. זאת האהבה שתסייע לנו לקבל את עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, מכיוון שזהו תפקידן של הלהבות התאומות.

בספר אפשר להתאהב רק שלוש פעמים מראה לנו קייט רוז שהסוף המאושר איננו זהה לסוף באגדות, אבל הוא קורה למרות הכול.