בְּיוֹם שַׁבָּת לָקַח אַבָּא אֶת דִּיתִי לַמּוּזֵאוֹן. הִיא לֹא הָיְתָה מְרֻצָּה. הִיא הִסְתַּכְּלָה בִּתְמוּנָה אַחַת. וּבִתְמוּנָה אַחֶרֶת.
הַכֹּל הָיָה שָׁקֵט מְאוֹד. "אַבָּא, אֶפְשָׁר לָשִׁיר לְךָ שִׁיר?" הִיא שָׁאֲלָה. "לֹא, חֲמוּדָה. כָּאן צָרִיךְ לִשְׁמֹר עַל הַשֶּׁקֶט," אָמַר אַבָּא.
דִּיתִי חוֹזֶרֶת אֵלֵינוּ, וְהִיא יְצִירָתִית מִתָּמִיד! אִם כָּךְ, אֵין פֶּלֶא שֶׁבִּקּוּר רָגוּעַ בַּמּוּזֵאוֹן הוֹפֵךְ לַחֲגִיגָה שׁוֹבָבָה שֶׁל דִּמְיוֹן וּמִשְׂחָק. אֲבָל מָה יַגִּיד הַשּׁוֹמֵר הַקַּפְּדָן?
סִפְרָם הַקֹּדֶם שֶׁל מֵירַב מְשׁוּלָם לֵוִי וַ-אֲבִיאֵל בָּסִיל, אַבָּא, אַתָּה עוֹד אוֹהֵב אוֹתִי?, נִבְחַר לְ"מִצְעַד הַסְּפָרִים" וְזָכָה בְּאַהֲדַת הַקָּהָל וְהַבִּקֹּרֶת.
הַסִּפְרִיָּה שֶׁלִּי הִיא סִדְרָה הַמְּיֹעֶדֶת לִילָדִים וְלִילָדוֹת שֶׁמַּתְחִילִים לִקְרֹא לְבַד.
סִפְרֵי הַסִּדְרָה כּוֹלְלִים כִּשְׁלֹושׁ מֵאוֹת מִלִּים בִּלְבַד וּמַצִּיגִים סִפּוּרִים מוֹתְחִים, מְבַדְּרִים וְנוֹגְעִים לַלֵּב, מְלֻוִּים בְּאִיּוּרִים מַרְהִיבִים שֶׁמּוֹסִיפִים לַחֲוָיַת הַקְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה.
מַטְּרַת הַסִּדְרָה לְלַמֵּד לִקְרֹא בְּעֶזְרַת סִפּוּרִים טוֹבִים, וּבְמַקְבִּיל לְעוֹדֵד אֶת אַהֲבַת הַסִּפְרוּת וְהַקְּרִיאָה.
סִיַּמְתֶּם לִקְרֹא? צִבְעוּ אֶת סִימַן הַקְּרִיאָה בָּעַמּוּד הָאַחֲרוֹן!