בעוז ובענווה.
עקיבא לוינסקי: קורותיו, הגותו ומעשיו.
ביום שישי, י"ח באב תש"ס (18 באוגוסט 2000), בשעה שבע בערב, מת עקיבא לוינסקי בביתו במעיין צבי, והוא שבע עלילות חיים, מיוסר בגופו, אך שלם ומאושר ברוחו.
חיים הרואים חי האיש הזה. ילד שעלה לבדו לארץ ישראל, הקים קיבוץ קודם שסיים את לימודיו, יצא להציל יהודים מאירופה הכבושה, הקים רשת הצלה וחינוך לילדים פליטי השואה בשליחות "עליית הנוער", כונן מפעלים כספיים גדולים.
בתפקידו כגזבר הסוכנות היהודית, הפעיל את תוכניות שיקום שכונות המצוקה ואת מפעלי יישוב הגליל והנגב, העניק סעד לאנשים במצוקה, הצעיד מפעלי השכלה, תרבות ואמנות, גייס כספים בעולם והזרים אותם בעורקי היצירה הכלכלית, החברתית והתרבותית של ישראל.
מחדרו הצנוע שבקיבוץ מעיין צבי, יצא לשליחויות מופלאות ואליו חזר תמיד, נאמן עד אחרון ימיו.
בענווה חי את חייו. בעוז ובאומץ הגשים את תוכניותיו. כך גם קרא לספר הזה, שאת כתב היד שלו הספיק לקרוא קודם שנפטר לעולמו: "בעוז ובענווה". ...
שוב אנו עולים במעלה הכרמל, אל ביתו של עקיבא בקיבוץ מעיין צבי, הים התיכון מכחיל מאחורינו ובמורדות ההר מוריקים האלונים. עוד רגעים אחדים תפתח נעמי את הדלת, ואנחנו נשב מול עקיבא ועיניו הכחולות כים וחיוכו חיוך של ילד:
" תמיד חשבתי שזה העיקר: לבנות חברה צודקת, לא רק לבנות משק.
קיבוץ הוא דרך חיים, לכן אני פחות מאוכזב.
אני יודע שההגשמה כרוכה במאבק של כל אדם עם עצמו, כמו המאבק של יעקב עם המלאך.
הקיבוץ נועד לתת תשובות שהאדם לבדו אינו יכול לתת. הקבוצות קמו כי ביחד היה כוח לשרוד ".
האיש הזה, הידע קצב עבודה מדהים, שאחרי שש עשרה שעות בלי מנוחה, היה מסוגל לקרוא ולבלות, שלא ידע כניעה, עכשיו אחרי האסון הוא נאלץ לוותר, לומר אני עייף...
נשען אל מסעד הכיסא, מביט בעיניו החכמות, בחיוך הנפלא, לא גבה לבו ולא רמו עיניו ורוחו לא ידעה תבוסה.
נתן יונתן