זה זמן מוזר, כך נדמה, לדבר בו על בדידות ועל סולידריות.
האליטות הישראליות החדשות אימצו לעצמן מערכת ערכים אינדיווידואליסטית, במובן האמריקאי של מונח זה, וזו נוטה להפוך את הדברים כך שקוטב הבדידות מצטייר כמעט מאליו כחירות, וקוטב הסולידריות - כאיום עליה.
מאחר שהחירות נתפסת באופן צר כשחרור ממגבלות חיצוניות, השקפה זו מאלצת את המילים שבפינו לקדש את הבדידות עצמה, והיא מותירה מעט מקום לדבר על מצוקותיה.
כל מה שיכול להקל עליה, מה שקושר יחיד לזולת, ועוד יותר מכך - יחיד לרבים, מעורר מייד את הנוגדנים של השקפת העולם הזאת.
מאחר שמדובר לא רק במצב שהשתנה, אלא בשינוי אמות המידה שבאמצעותן אנחנו שופטים אותו, חלק מבעיותיו נשארות בגדר מועקה עמומה. את המועקה הזאת יבאנו מארצות הברית יחד עם ערכיה.
לכן מחשבות שמתחילות משם רלוונטיות אולי גם לכאן.