כל מה שהיה - האובדן, הבגידה והכאב, אבל גם החופים הזהובים וריח המלח והמים, הרעות והאהבה, בעיקר האהבה - נשטף בזרמו של נהר הזמן.
יפים כמו שהיינו הוא סיפורו של דניאל: כנער שמלחמה אחת פיצלה את חייו לשניים ושמה קץ לעידן של תמימות;
כחייל שלמד להביט בעולם מבעד לכוונת הצלף, תרגל ריחוק, עד שנאלץ לשוב לגוש קטיף ולסייע בפינוי נוף ילדותו;
כגבר הנמלט מעברו עד שנתקל בו במקום הכי לא צפוי, על גדות נהר, בלב הג'ונגל, כשהוא פוגש אישה שמציבה בפניו סימני שאלה: מה נעשה ומה נקריב כדי לחיות שוב את העבר? ואל מי ואל מתי היינו שבים? וכאשר נורה - שמציעה לו את האפשרות המופלאה, האיומה הזו - חומקת מידיו, הוא מוצא עצמו נודד ונרדף במרחביה של ארץ שסועה בחברת גופהּ, חוואית פרפרים ושוחט נודד.
המסע הסוריאליסטי הזה, שכולו מקאבריות חושנית, מתנהל לצד סיפור יחסיו עם אמו, שדואגת שהוא דואג מדי; עם נעם, האח שלא היה לו, המלמד אותו איך לא לפחד מהחיים; עם החברים ליחידה, שעמם הוא לומד כיצד לא לפחד מהמוות.
מהילדות בגן העדן האבוד ועד לחגיגות יום המתים בקמבודיה, מהתוהו ובוהו של ההתנתקות ועד עין הסערה באמזונס, יפים כמו שהיינו, ספרו החדש של רון לשם, מציע לנו הזדמנות נדירה: לאבד את עצמנו - ולמצוא את עצמנו - באחר.
זוהי צלילה עמוקה מני ים מבעד לעיניו של הגיבור אל רגעים נוראי־הוד ורבי־יופי של כיסופים, חמלה ומהפכה, המטלטלים את הקורא על גליו הסוערים של אוקיינוס הזיכרון.