חלפו אלפי שנים, העקלתונים פסו מחולית, ומרחביה הוריקו מרוב צמחייה, בקיסרות הגלקטית של האטרייאידים שולט ביד רמה לטו השני, בנו של מואד'דיב.
הקיסר האל הוא ישות מורכבת מאין כמותה, שכולה תום ואכזריות, זה כבר חדל להיות אנושי.
אין ישיש ממנו ביקום;
הוא יודע הכל, זוכר הכל, הוא אחד שמכנס בתוכו את אלפי אבותיו ואמותיו, הוא דובר בקולם, לטו מחזיק בידו את כל המרקוח שקיים ביקום, ומתמרן בקלות בין בנות גשרית, הגילדה והטליילאסו,
הוא מדכא את מתנגדיו בכוח באמצעות חיל הנשים הפאנאטיות שלו, הסוגדות לו כאלוהים, אך בתוכו הוא עדיין הנער שהקריב את עצמו כדי לממש את שביל הזהב, זה שהרהיב לפנות את הדרך שמואד'דיב הכביר התיירא ממנה, והוא זקוק לידידות ולחום, הוא נושא עיניו אל העתיד שרק הוא מסוגל לראות, ומשתדל לבחור - שוב - בדרך הנכונה, גם הפעם הזאת הוא מקבל עליו את חובתו הטראגית.