טוניו קרגר, מסיפוריו המוקדמים של תומאס מאן, נשאר עד סוף ימיו הסיפור הקרוב לבו יותר מכולם, ולא קשה להבין מדוע:
כל המוטיבים המרכזיים של יצירתו כמו נתמצו מראש בסיפור הזה, בצורה הפשוטה ואף התמימה משהו של הסופר המתחיל, המגשש עדיין את דרכו.
מוות בוונציה נראה במבט ראשון כמין פיתוח משוכלל ומורכב יותר של הפרובלמטיקה הקרגרית.
אך לאמיתו של דבר יש בו הרבה יותר מזה.
בזיקנתו ראה מאן ב-מוות בוונציה כמין יצירה נבואית - ולא בכדי, שכן הסיפור הזה, שנכתב ב-1911-, חושף בצורה מדהימה את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבאריות, זיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם.
מאריו והקוסם נכתב מלכתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת-ההמונים העומדים ביסודו.
השילוב בין הרובד האידיאי-האלגורי לבין המציאות הקונקרטית המעוצבת בסיפור הזה - שילוב שסופרים רבים חתרו אליו וסופרים רבים נכשלו בו - הוא פיסגה של הישג אמנותי.
הסיפור הקטן לואיזכן, שנכתב כבר ב-1897, עשוי להיקרא בדיעבד כמין סקיצה מוקדמת ל-מאריו והקוסם.
זהו סיפור על רצח באמצעות המוסיקה, והניתוח המוסיקולוגי המדוקדק של האקורדים והמעברים מסולם מוסיקלי אחד למישנהו, המופיע בטקסט בעצם הרגע הנורא של ה``רצח``, הוא מופת של אירוניה שאפילו מאן לא יצר שכמותו אלא ברגעים נדירים של חסד.