מילים במקום מילים - רחל שליטא

כשבועז מזומן לשיחת פיטורים נזעמת בחברה שבה עבד במשך שנים בפיתוח יִשְׂרָאֵיי, המוכרת גם כ"AI של המדינה" – הכול במשרדו המוכר והנוח נראה לו כמו "חפץ אישי" – אפילו הדלת. החלון. האוויר. הזמן שחלף. הוא מושלך החוצה לעת עֶרֶב, אל שממת אזור התעשייה – ללא טלפון, חסַר רכב, ואם עליו לנחֵש – בקרוב מאוד גם נטול זוגיות. העתיד הופך למאיים ומדאיג.

אלא שאז הוא נתקל בשלישייה שמעוררת בו דווקא תהיות לגבי העבר: שוטרת שאיבדה את זיכרונה בשנות ה־ 80 ואולי טוב שכך, גנדרן צרפתי מן המאה ה־ 19 , ורועה צאן תנ"כי, לבוש שריון ועוטה ציצית. בועז חייב לבנות מבראשית את חייו המתפרקים מול עיניו, אך הוא סקרן לפענח מדוע הגיעו השלושה דווקא אליו – כאן ועכשיו.

מהו התפקיד המיועד להם? והאם גם לו יש כזה? ככל שקורות חייהם מתבהרים, נותרים בידי בועז שלושה קצות חוט וניסיון אחד בלבד להשחילם יחד, דרך לולאת זמן אחת. בחברתם, הופך ההווה מפתיע מרגע לרגע.

הילדים שומרים עלינו הוא פנינה ספרותית. במרכזו סיפור חניכה שנפרש על פני שתים־עשרה שנים והתרחש בלבה הפועם של תל אביב. המחברת, שהיתה בסוף שנות התשעים סופרת ילדים בתחילת דרכה, שכרה דירה בבניין הצופה לגן מאיר. את הדירה השכירו לה שתי אחיות, שנולדו, גדלו וגרו באותה קומה: המתרגמת האגדית נילי מירסקי והעורכת המבריקה ימפה בולסלבסקי. השלוש נהפכו למשפחה, והקומה נהפכה לבית. החיים בקומה התרחשו בעיקר בלילות. הם היו רוויים באלכוהול וסיגריות, גדושים בדגים מלוחים, גבינות ושוקולד, וסוערים משיחות על סופרים רוסים שמתו מזמן, אהבות גדולות מהחיים ואכזריותה של הילדות. 

בעברית סוחפת, רוויַת הומור וגעגוע, שם־טוב מתבוננת בעצמה ובשתי הנשים שטיפחו וגידלו אותה ותוהה על מקומם של ילדים וילדוֹת – ממשיים ובדיוניים – בחייה. לממואר מצורפים סיפורים קצרים שכתבה שם-טוב, בחסותן של האחיות, בעריכתה של ימפה בולסלבסקי, וזהו פרסום ראשון שלהם.  

תמי שם־טוב, ילידת 1969, פירסמה יותר מעשרים ספרים לילדים ולנוער, רובם סיפורים ורומנים היסטוריים, שזיכו אותה בפרסים רבים, ובהם פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג ופרס ראש הממשלה. היא מתגוררת בתל אביב עם שתי בנותיה. הילדים שומרים עלינו הוא ספרה הראשון למבוגרים.