"דרך המכתבים הצצתי אל תוך הסוד: ראיתי את הימים הראשונים של הורי, כשהיו צעירים ממני: זה היה מסעיר. כאילו הצצתי בעולם לפני שהיה בו אדם" לאחר מותם של הוריה מצאה רות קלדרון חליפת מכתבים בת שישה חודשים בין אביה, שנשלח בשנת 1955 להשתלמות בקנזס הרחוקה, לאמה, שנותרה בביתם בתל אביב;
איש צעיר ואישה צעירה שכתבו זה לזה בעברית שהדהדה שפת אם אחרת ומקומות אחרים.
בין השורות ניכרים קשיים ושמחות, רגעי בדידות, עייפות, תסכול וגעגוע. וגם אהבה גדולה.
מרגוט, אמה של רות, הדפיסה את המכתבים במכונת כתיבה ושיתפה את משה, בעלה שבמרחקים, בשגרת יומה בארץ ישראל הצעירה: דירת שיכון, שני פעוטות, מיתון, מקרר שהתקלקל, יום בחירות, מאמצי הקמת הקואליציה ומכת ארבה.
משה שלח מאמריקה איגרות אוויר דקיקות ובהן תיאורים בכתב יד צפוף של מפגש ראשון עם ג'ינס, קוקה קולה, טלוויזיה, שדות חיטה, מפעל פורד למכוניות וקהילה יהודית אמריקאית.
בין המכתבים היפהפיים של הוריה אורגת קלדרון טקסטים משלה, מוסיפה פרטים, מפרשת אירועים ומשלימה בדמיונה מה שהיה, אולי, פעם.
קלדרון קוראת במכתבים האלה לא רק כבת אוהבת אלא גם כחוקרת. כלומדת תלמוד מיומנת היא מפיחה חיים חדשים בסיפור ישן, מחלצת מבין השורות את הדרמה והופכת סיפור פרטי וקטן לסיפור ההתחלה של כולנו.