מורשת האימהות - הדרך לעולם אחר - אראלה שדמי

"ערפל סמיך הפתיע אותי בהרי הספסארט כך שנאלצתי מוקדם בערב להיכנס אל האכסניה הראשונה שנקרתה בדרכי. כעבור זמן קצר נכנסו אדונים אחדים אל האכסניה, עטופים במעילים עבים, והצעיר שבהם הזמין בקול רם וצורמני קפה חם מאוד וספל שוקולדה. התבוננתי בחבורה וראיתי שהיושב לפני הוא לא אחר מאשר המסית והנואם אדולף היטלר".
בתיאור זה של פגישה מקרית עם אדולף היטלר פותח פרידריך דוד וייל את חיבורו, אשר נכתב לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה ולהגר לארצות הברית בעקבות רדיפת הנאצים. וייל, ששימש כראש איגוד סוחרי היין בפרנקפורט וכיועץ לממשלה, הגיש חיבור זה העוסק בחייו בתקופת עליית הנאצים לשלטון לתחרות מטעם אוניברסיטת הרווארד בשנת 1939.
וייל מגולל את אירועי התקופה ומנתח את הבעיות הכלכליות והחברתיות של גרמניה, ושוזר בתוכם את סיפורו האישי והמשפחתי, במהלכו נודה, נאלץ לחסל את עסקיו, נותק מחבריו ונכלא בבוכנוולד. ולמרות כל אלה הוא ממשיך לחוש קשר עמוק לגרמניה של פעם, לאותה מולדת ששקעה למצולות ובגדה בו. הוא מבין את מצוקתם של חבריו, קולגות, מכרים וידידי נפש, הנאלצים לנתק עמו מגע פן יבולע להם, ומשתומם בפליאה כאשר, בהסתר ובעלטת הלילה, מצאו אחדים מהם את תעצומות הנפש להיפגש איתו, תוך סיכון חייהם, להסביר, להתנצל ולהיפרד.
לצד היותו מסמך היסטורי בעל ערך רב ורלוונטי לזמננו, אשר נכתב בזמן אמת, בגידת המולדת פותח צוהר אל עולם אנושי וחברתי מורכב. השילוב בין ניתוח היסטורי מעמיק לתיאור אישי מרגש הוא נדיר ולא לעתים מזומנות נמצא כמוהו בספרי שואה או ביומני עדות. בפרספקטיבת הזמן, הצליח וייל, שראה את הנולד והתריע עליו כבר ב-1939, ליצור זכוכית מגדלת המתבוננת מקרוב במרקם האנושי והחברתי שמתגבש במשטר דיקטטורי.
אישיותו המיוחדת של וייל, גישתו לחיים והתבוננותו המפוקחת, הכואבת והחומלת בסובב אותו משאירים חותם עמוק על הקורא ומושכים אותו אל תוך חוויית קריאה סוחפת ומצמררת.

מחשבות על הצילום הוא חיבורו האחרון של רולאן בארת, שראה אור בשנת מותו )1980(. בארת מחפש את המיוחד שבצילום בהשוואה לדימויים אחרים – ציור, ספרות ואף קולנוע – ומוצא אותו בהיותו הדימוי האחד והיחיד המעניק למתבונן בו, לפני כל חוויה אחרת, את ההכרה 'זה היה', 'זה היה אז ושם'. ממצא זה משמש לו ולאמנות בכלל, לתרבות, לחברה, לזיכרון ולמוות. נקודת מוצא לסדרה של הרהורים על הזיקה שבין הצילום לסגנון כללי, זהו גם אחד מחיבוריו האישיים ביותר, על אף עניינו ההגותי־ שכן חיפושיו אחר התגלות אימו בתצלומים ישנים הופכים אותו עצמו למעין מעבדה חיה לחקר הפנומנולוגיה של הצילום מנקודת ראותו של המתבונן(. רבים סבורים שזהו המושלם שבחיבורי בארת מבחינה סגנונית ורעיונית כאחת