כולם מבוגרים כאן

ברוכים הבאים לסולקאם, יעד החופשה הנחשק של תושבי ניו יורק.

כאן, בין החופים המוזהבים למגרשי הטניס, נפגשים מידי שנה אנשי הקיץ. חלקם חברים ותיקים, חלקם אויבים מרים, כולם מסתירים סודות ישנים ומחייכים אלה לאלה חיוכים מזויפים.

הקיץ נפתח כמו כל קיץ: רכילות, תככים, קוקטיילים והרבה שעות בשמש. כשגופה מתגלה בטיילת, אנשי הקיץ שואלים
את עצמם אם ערך הנדל"ן ייפגע. רק אחר כך הם שואלים מה בעצם קרה. נכון, אף אחד מהם לא מושלם, אבל האם מישהו מהם מסוגל לרצוח? ומה יהיה הסוד הבא שייחשף?

אנשי קיץ רעים הוא רומן מותח ומבדר שעוסק ברגשות העזים ביותר: אהבה, קנאה ואמביציה. בסגנון שנון וקצבי
הוא מספק הצצה למה שמסתתר מאחורי החזות המושלמת של האליטה ומציג לראווה את הצד האפל של החיים היפים.

אמה רוזנבלום היא עיתונאית אמריקאית בכירה ומוערכת. אנשי קיץ רעים הוא ספר הביכורים שלה. הוא תורגם לשפות
רבות והיה לרב מכר ברחבי העולם.

הספר הזה הוא בן לא חוקי למכלול הכרכים של בעקבות הזמן האבוד. הלית ישורון משכה בו מן המארג חוט אחד עומד־לעצמו: מופעיה של סבתו של המספר, המתחברים זה לזה, למן דפי הפתיחה, שבהם היא סובבת בגן בגשם השוטף, בָּזָה לחוקי הבורגנות הנשמרת־לנפשה וקווּצותיה נרטבות – דרך דפי מחלתה ומותה, המתורגמים כאן לעברית לראשונה – וכלה בשנים רבות לאחר מכן, שבהן הפשיל פרוסט שרווּלים ונהיה סופר, והוא מתייסר שסבתו, שחייו המוחמצים היו בשבילה מקור לצער, לא תדע כי סוף־סוף ישב לעבוד והוא מסיים את ספרו המונומנטלי.

סיפור מותה של הסבתא בעצם מתחיל להיטוות בסמוי מרגע הופעתה הראשונה, והיא הולכת ומתה בהדרגה לאורך שנים; זה אירוע מרכזי ב'זמן האבוד', שהמספר עד לו ומלווה אותו.

הסבתא מזדהרת כדמות השלמה ביותר במכלול של פרוסט: "סבתי השלמה באדם", ש"היתה הכל בחיי", ולעומתה נראים האחרים "יצורים חסרי ממש" – כך מתאר המספר את סבתו. דמותה היא מן ההתגלמויות המופלאות ביותר של חסד בין סבתא לנכד שאנו מכירים בספרות המערב, והדפים שייחד לה פרוסט, שהם מן היפהפיים שלו, כתובים ברוך ומתוך קרבה נרגשת, ששום דמות אחרת לא זכתה להם ממנו.

אבל הטקסט של פרוסט בספר זה אינו מעוֹר אחד. לפעמים הוא כמו נסחף להעמיד בקדמת הבמה קטעים שנונים, שהם מן הפסגות הקומיות שלו, הפוגות שהסיפור הסנטימנטלי אורב מאחוריהן.

הלית ישורון כותבת על התרגום: "חיפשתי לשון שתעביר את הנועם, את החיבה, את החרדה־להבהיל, שבהם נוקט הנכד בדבריו על אינסוף החום שמשפיעה עליו סבתו. פרוסט כותב אל־מול הטוהר של אם־אמו; אולי זה המאפשר לו לכתוב מֵאֲפֵלַת הנפש ולהישאר חי וצלול".