שנה לאין קץ - משה זנבר - יד שניה

ב-27 במרס 1942 נכנסה בשערי מחנה אושוויץ רכבת ועליה 999 נשים צעירות מסלובקיה, שסברו לתומן שהגיעו למחנה עבודה לשהות בת שלושה חודשים. לרובן היתה זו היציאה הראשונה אל מחוץ לגבולות ארצן. לימים יוגדר השילוח הזה כטרנספורט הראשון שהגיע לאושוויץ במסגרת הפתרון הסופי. הקעקוע האיקוני, הסלקציה בתחנה, כל אלה טרם קרו.

מרבית הנשים האלו נרצחו בתוך חודשים ספורים; וכעבור שלוש שנים, בימיו האחרונים של המחנה, נותרו מהטרנספורט הראשון כחמש נשים בלבד, שנידונו אף לשרוד את צעדות המוות מאושוויץ לגרמניה.

יוליה שקודובה, שנולדה בשם יוצי פולדי באוגוסט 1914 בעיירה לבוצ'ה שבמזרח סלובקיה, היא אחת מאותן נשים. שנים ספורות לאחר השחרור העלתה את קורותיה על הכתב, וסיפורה מרעיד הנימים רואה אור לראשונה בעברית.

שלוש שנים ללא שם – מסלובקיה לאושוויץ מציג בפני הקורא את מחנה אושוויץ-בירקנאו מבפנים ומספק הצצה נדירה אל קרביו של המחנה ואל חוויותיהם היומיומיות של הקורבנות היהודים, ובפרט אל חייהן של הנשים. כיצד פירשו את המראות והאירועים בזמן אמת? מתי ובאיזה אופן הבינו את מהותו של המקום שאליו הגיעו? איך עלה בידן לשרוד את התופת? את המענה לשאלות הללו ולרבות אחרות ימצא הקורא בין דפי הספר על פס הזמן הארוך של העדות ולאור המראות המשתנים במחנה.

תיאורי החיים במחנה, ייסורי השאול של צעדות המוות והשיבה הנוגה הביתה הם עוצרי נשימה, עוכרי שלווה ומטלטלים, אך בה בעת שזורות בהם אהבת אדם, רעות מופלאה ותובנות אנושיות מרגשות. סיפורה של שקודובה על אודות מי ששרדו באושוויץ-בירקנאו במשך שלוש שנים ארוכות הוא עדות ייחודית וחשובה מאין כמוה.

שלוש המסות הכלולות בפוסט-ציונות, פוסט-שואה עניינן סוגיה אחת: השימוש בשואת יהודי אירופה כטיעון מרכזי במאבק האידיאולוגי האנטי-ציוני והאנטי-ישראלי. למאבק הזה, טוען המחבר ומסביר, גילויים שונים, אך בעיקרו של דבר, הוא מבקש לערער על הלגיטימיות ההיסטורית, המשפטית, המוסרית והפוליטית של צדקת התביעה למדינה יהודית בארץ ישראל. המסה הראשונה מספרת על קבוצות של מכחישי שואה בשמאל הרדיקלי הצרפתי. ייחודו של מפעל ההכחשה של קבוצות אלה הוא בכך שעניינו העיקרי הוא האנטי-ציונות. בניגוד להכחשת השואה המוכרת יותר של חוגי הימין, הרדיקלים מן השמאל אינם אנטישמים במובן הקלאסי של המונח. המסה השנייה דנה בהגותם של קבוצת אינטלקטואלים ישראליים – היסטוריונים, פילוסופים ואחרים – המשתמשים בשואה ובלקחיה באופן שיטתי כדי לאשש טיעונים אנטי-ציוניים או פוסט-ציוניים. הם אינם מכחישים את עובדת קיומם של תאי הגזים, כמובן, אבל כמו מכחישי השואה מן השמאל בצרפת, הם משתמשים בה בביקורתם הקיצונית – עד כדי דה-לגיטימציה – על ישראל, על מדיניותה ועל העקרונות האידיאולוגיים והמשפטיים שעליהם היא מתבססת. הפרק השלישי בוחן את כתיבתה של הפילוסופית חנה ארנדט, ובעיקר את ספרה הנודע על משפט אייכמן. פרופ` יקירה מאתר בחיבור, שהיה אמור להיות סקירה עיתונאית של המשפט, הסתייגות עקרונית, מובלעת אך גם מפורשת, מזכותה של מדינת ישראל לבטא עמדה יהודית ייחודית על שואת יהודי אירופה. ספרה על משפט אייכמן, פוסק המחבר, תרם ומוסיף לתרום – באופנים שאינם מנותקים מחייה ומדרכה של חנה ארנדט – להתפתחותה של האידיאולוגיה האנטי-ציונית ולבניינה. בניסוחיו הבהירים ובלשונו הרהוטה מעלה המחבר תרומה חיונית להבנתה של סוגיה חשובה ומעוררת מחלוקת. אלחנן יקירה הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. הערות: הספר יצא לאור בשיתוף עם המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל אביב.
 

בקיץ 1940 התנדב ויטולד פילצקי לגלות מה עלה בגורלם של אלפי אנשים שנכלאו במחנה ריכוז חדש בשם אושוויץ. הוא יצר לעצמו זהות בדויה, נתפס בכוונה ונשלח למחנה. במשך שנתיים וחצי אסף הוכחות לפשעיהם המחרידים של הנאצים והבריח אותן אל מחוץ למחנה. אך פילצקי לא הסתפק בכך, וגייס מתוך המחנה לוחמים נוספים, במאמץ לארגן פעולות שישבשו את תוכניותיהם של הגרמנים. כשגילה כי מה שמתרחש באושוויץ הוא חלק מ"הפתרון הסופי", הוא הצליח לברוח, לחמוק מהנאצים על פני יותר מ־500,1 קילומטרים של שטח כבוש, ולהעביר את ממצאיו ללונדון לפני שיהיה מאוחר מדי. הידיעות שהעביר פילצקי היו אחד הגורמים המשמעותיים שפקחו את עיני בעלות הברית והשפיעו עליהן לפעול נגד הנאצים. אך המשטר הקומוניסטי בפולין של אחרי המלחמה לא התייחס אליו כגיבור, אלא כבוגד. שמו נמחק על ידי השלטונות והתגלה שוב רק לאחרונה. כעת נחשף הסיפור של ויטולד פילצקי על כל היבטיו - ההרואיים והטרגיים. ג'ק פרווד'ר הוא עיתונאי וסופר בריטי־אמריקאי ששירת בעיראק ובאפגניסטן. המתנדב, ספרו הראשון על מלחמת העולם השנייה, זכה בפרס קֹוסטה, תורגם ל־25 שפות ונכלל ברשימת הספרים הטובים ביותר של 2020 מטעם הסאנדיי טיימס והפייננשל טיימס.