פִּתְאוֹם נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת שֶׁל הַכְּנִיסָה לְמַטָּה. שָׁמַעְתִּי צְעָדִים עוֹלִים בַּמַּדְרֵגוֹת. לֹא זַזְתִּי. קִוִּיתִי שֶׁמִּי שֶׁעוֹלֶה לֹא יַגִּיעַ לַקּוֹמָה הַזֹּאת, אֲבָל הוּא הִגִּיעַ. הוּא נִגַּשׁ יָשָׁר לַדֶּלֶת שֶׁל יָעֵל וְשָׁאַל אוֹתִי:
"אַתָּה מְחַפֵּשׂ אֶת יָעֵל?"
שִׁעוּרִים בְּחֶשְׁבּוֹן (אַבָּא מַמָּשׁ לֹא יוֹדֵעַ לְהַסְבִּיר), פַּחַד בַּלַּיְלָה (בְּעִקָּר מֵרוּחוֹת), אָחוֹת קְטַנָּה וְצוֹעֶקֶת (כִּי נִפְתַּח לָהּ הָרֹאשׁ וְלָקַחְנוּ אוֹתָהּ לַחֲדַר מִיּוּן), חֲבֵרִים טוֹבִים טוֹבִים (בְּעִקָּר נֹעַם, שֶׁיּוֹדֵעַ בְּדִיּוּק מָה אֲנִי מַרְגִּישׁ), וְגַם יַלְדָּה אַחַת וִיחִידָה (שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ יָעֵל, וַאֲנִי לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיק לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ).
הרבה לפני עידן היומנים הספרותיים, גדי טאוב כתב את דברים שאני לא מגלה, ספרו הראשון בכלל והראשון לילדים בפרט, שמצליח לתאר בדיוק רב, ברגישות, בהומור ובהזדהות, את כל מה שעובר על ילד אחד, שכמו כולם - הוא רגיל לגמרי אבל מיוחד במינו.