חרדי וטוב לו

״זה לא איזה כנרת שלי, זה רוקנ׳רול…״ (יהודה עדר).
הרוק הישראלי הוא פסקול החיים שלנו; מהנסיעה לעבודה ועד ליל שישי בהופעה, הוא מספר את הסיפור של השפה העברית ושל כולנו. ספרה של נורית אורן אבישר בוחן את לשונו של הרוק הישראלי כראי לשינויים שעברה העברית ולהתפתחות התרבות הישראלית משנות ה־70 עד ימינו; הוא עוקב אחר גלגולי השפה בפזמוני הרוק – מ״כוורת״ ו״תמוז״, דרך ״תיסלם״ ו״משינה״, ועד ״מוניקה סקס״, ״המכשפות״, ״הדג נחש״ ו״טונה״ – ומראה כיצד מבעי היומיום הופכים למעשה אמנות.

האזנה מחודשת לשירים ישנים וחדשים מתווה מפה לשונית ורגשית של העברית – זו היורדת מהבמה החגיגית של ביאליק ושל עמיחי וצועדת יחפה אל הרחוב: מדברת, מתבדחת, מתריסה, ולעיתים גם שותקת. מנקודת מבט מחקרית הנשענת על כלים של הבלשנות הקוגניטיבית ועל תיאוריות סמנטיות עכשוויות, אורן אבישר חושפת כיצד למשל בשורה ״רק אני ואנוכי נורמלי מכולם״ נחשף הרובד המקראי לצד כמיהת הדור לנורמליות; וב״הר של בייגלך״ של מוניקה סקס – מאחורי ההומור מסתתרת ביקורת חברתית עמוקה.

נורית אורן אבישר, עורכת לשון ומורה לספרות וללשון, גדלה בין מדפי ספרים וערמות תקליטים. המילים והמנגינות שעיצבו את ילדותה עוררו בה סקרנות שהובילה למחקר על השפה המתנגנת של הרוק הישראלי. היא בעלת תואר ראשון בספרות כללית והשוואתית מהאוניברסיטה העברית, ותארים שניים בעיתונאות מאוניברסיטת רוזוולט שבשיקגו, ובתרבות הילד והנוער ובלשון עברית – שניהם מאוניברסיטת תל אביב.

לגדול במקום קטן כמו נצרת עילית אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. בכיתה ח׳, ברגע של שיקול דעת מפוקפק, גילחתי את הראש יחד עם כל הבנים בצופים, ואחר כך אנשים הצביעו עליי ברחוב במשך חצי שנה. בתל אביב הרבה יותר מסובך למשוך תשומת לב. למען השם, אנחנו מארחים פה את כל בוגרי בתי הספר למשחק.

איה כורם נולדה במקום שלא קיים יותר ומאז התמחתה בשלל משימות אפשריות יותר או פחות, כמו למצוא דירה סבירה בתל אביב, להתאהב בבחור הנכון, להילחם בחברת תקליטים (ולנצח), לאסוף צעצועים מהרצפה, לדעת שאת לא הכי יפה כשנוח לך, ולהצטרף לקבוצת אימהות לא אוגרות. וגם לכתוב שירים.

בצודקת איה כורם מתעדת רגעים מחייה בהומור ובגילוי לב ומשרטטת תמונה מבריקה ושובת לב של מישהי שלרוב צודקת, וגם אם לא - יש לה מה להגיד על זה.

בין נסיעות להופעות בוואן שבו תמיד קר מדי או חם מדי, בילוש אחרי אחת החברות של בתה שהשאירה לה גרפיטי על הספה, והסבר די משכנע למה אמרה בעבר שהיא נמשכת אל המיקסר האדום שלה, איה כורם כתבה ספר מהנה במיוחד, שנון ומלא לב על נשיות והורות, קריירה ואהבה, ועל החיים במקום לא יציב ששובר את ליבך אבל גם מחבר אותו מחדש.