אלכס ואני.
כיצד גילו מדענית ותוכי עולם נסתר של תבונה אצל בעלי חיים, ויצר קר רגשי עמוק.
בגיל שלושים ואחת מת בטרם עת תוכי אפרוּר אפריקני בשם אלכס. מילותיו האחרונות לבעליו, איירין פפרברג, היו "You be good, I love you".
מותו של אלכס הפך לאירוע חדשותי, שכן במשך השנים שבהן עבדו יחד, התפרסמו אלכס ואיירין בעולם כולו כשני חלוצים שפתחו צוהר לעולם הנסתר ורחב הידיים של מוח בעלי החיים.
כשאיירין ואלכס נפגשו, איש לא האמין שציפורים יכולות לפתח שפה, תודעה או משהו הדומה לתבונה אנושית.
ואולם עם השנים הוכיח אלכס שציפורים אכן יכולות: הוא ידע לחבר מספרים ולהגות מילים; והוא הבין מושגים כמו גדול, קטן, יותר, פחות וכלום.
יחד חשפו אלכס ואיירין מציאות מפתיעה: שאנו חיים בעולם המאוכלס ביצורים בעלי תודעה ויכולת חשיבה.
התהילה שזכה לה אלכס היתה יוצאת דופן, אך הפן הלא-מוכר בחייו היה יחסיו העמוקים והקשר הרגשי עם איירין, הרבה מעבר למחקר המדעי.
אלכס התגעגע לאיירין כשהיתה בנסיעות, קינא כשהקדישה תשומת לב לתוכים או לאנשים אחרים, לעתים השתעמם מהניסויים ושיחק איתה משחקים, ולפעמים הם גם כעסו זה על זה.
אך חרף לגלוג המומחים, ההקְרבה הכלכלית העצומה והנדודים מאוניברסיטה לאוניברסיטה - הם נשארו יחד באש ובמים.
זהו הסיפור המופלא של יותר משלושים שנות הרפתקה משותפת, שהוא גם סיפור על הישגים מדעיים יוצאי דופן ועל קשר בלתי נשכח בין אדם לבעל חיים.