היד באומנות - יד שניה

"העתיד שייך לנשים" – כך הצהיר בשנת 1995 ג'וזף בלאטר, יושב ראש ההתאחדות הבין-לאומית לכדורגל, בשבחו את סגנון המשחק של נשים כדורגלניות:
"משחק בסגנון ייחודי", "מאופיין באלגנטיות".

לכאורה, מדובר בהצהרה בעלת חשיבות של ממש: פיפ"א מקבלת-מאמצת את כדורגל הנשים למשפחת הכדורגל העולמי.
לאחר שנים של מאבק על זכותן לשחק כדורגל ליד כדורגל הגברים, ובהכירן בכך שאין להן ברירה אלא להסתפק בשלב זה במעמד של שוות אך נפרדות, סוף-סוף, הסמכות הגבוהה ביותר של הכדורגל העולמי מעניקה להן מעמד, ויתרה מזאת: רואה בכדורגל הנשים את עתיד המשחק הזה.
האם כך?

נשים החלו לשחק כדורגל זמן מה לאחר שמשחק זה קודד והפך למשחק בהא הידיעה של המעמדות הנמוכים באנגליה, והן עוררו רגשות סוערים.
המגדר הגברי התלכד נגדן: התאחדות הכדורגל האנגלי החרימה אותן וחבריה נתבעו שלא לשתף עמן פעולה;
העיתונות הנשלטת על ידי גברים גינתה אותן וקבעה שהמשחק הזה אינו מתאים להן.
אבל אף על פי כן ולמרות הכול נשים אנגליות ייסדו מועדוני כדורגל משלהן וקיימו משחקים בינן לבין עצמן. עם השנים התפשט כדורגל הנשים למדינות המערביות, ומשם הלאה לדרום אמריקה, אסיה ואפריקה.
במאה שבעים ושבע מדינות יש היום כדורגל נשים, כולל ישראל.

כדורגל הנשים בעולם מתקיים כיום במעמד של "אוטונומיה יחסית" המוענקת לו על ידי מוסדות הכדורגל הארציים והבין-לאומים המונהגים על ידי גברים. את האוטונומיה הזאת הרוויחו הנשים במאבק עיקש ומתמיד במקביל למאבק הפמיניסטי שנערך בחזית הפוליטית, אך גם במנותק ממנו. כדורגל הנשים בישראל מתנהל בשוליים: מספר הקבוצות אינו רב, תקציבו דל וקהלו מדולל מאוד.
מעמדו כעלה הנופל ביער: אין רואה ואין שומע. ובכל זאת, במשך עונת הכדורגל מתייצבות השחקניות על כר הדשא בכל שבוע כדי לומר להן ולאחרים – יש.


ד"ר אמיר בן-פורת – לשעבר מרצה בחוג למדעי ההתנהגות, אוניברסיטת בן גוריון – פרסם, בין השאר, את הספרים הבאים:
"ממשחק לסחורה: הכדורגל הישראלי" (2002); "כדורגל ולאומיות" (רסלינג 2003).