הוא היה אומן. היא הייתה המוזה שלו.
בעיני אנשי העיירה, הבל אדמס היה צאצא השטן. ילד שמעולם לא היה צריך להיוולד. מפלצת.
עבור איווי הארט בת האחת־עשרה, הוא היה הילד עם השיער הזהוב, חולצות הטי הרכות והמצלמה.
הילד שאהב לצלם אותה ולהגניב לה שוקולדים לפני ארוחת הערב. זה שגרם לה להרגיש מיוחדת.
למרות אזהרות משפחתה, איווי אהבה אותו בסתר במשך שנים.
הם נפגשו בכיתות ריקות והתנשקו בארונות כנסייה חשוכים, עד שלא יכלו עוד לעשות זאת.
כשהגיע הזמן לבחור בין אהבתה לבין משפחתה, איווי בחרה בהבל.
כי האהבה שלהם הייתה שווה את הסיכון.
אהבתם הייתה מהסוג שעליו נכתבו סיפורי אגדה.
אבל אגדות, קסומות ככל שיהיו, הן גם סיפורי אזהרה. הן מלמדות אותנו על בחירות וטעויות.
הבל ואיווי, האומן והמוזה, בחרו לחיות, לאהוב ולטעות מול המצלמה מבלי לדעת מה יהיו ההשלכות, ומה מחיר החטא שאותו הם יצטרכו לשלם.