בקובץ של מאמרים שפורסמו בעיתונות בישראל ובעולם מספר דויד גרוסמן את סיפורן של עשר השנים הסוערות, מאז לחיצת היד של רבין וערפאת על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993, ועד ימי המלחמה שאין לה שם, בשלהי שנת 2003.
הקריאה ברצף מאמרים הופכת אותם לסיפור עלילה אחד, מטלטל ורב-תהפוכות, המשרטט בקווים עזים את הדרמה של החיים בישראל בעשור האחרון.
בשפה אישית וגלוית-לב, מתעד גרוסמן את רגעי השיא והשפל של הדרמה הזו. הוא מנתח תהליכים, מגמות והלכי נפש, ומתאר את ביטוייהם המוחשיים והפרטיים ביותר בחייהם של ישראלים ופלסטינים.
בלי להסתיר את לבטיו ואת תקוותיו שלו שהתבדו, הוא כותב על אופטימיות של תחילת התהליך, על הסיכוי החדש שלרגע הבליח, ועל דעיכתו המהירה; על רצח רבין ועליית הימין, על חיי היומיום תחת איומי הטרור ופיגועי ההתאבדות. על החרדות הפרטיות והלאומיות ועל ההכשלות-העצמיות של שני הצדדים.