איחרתי לאהוב

"מאיפה צצה לי כאן בדיוק החסה הזאת, שנראית מרוחה ודרוסה? ומה עושות החסות הללו המעוכות מסביב? אנחנו חונים בשדה חסות. טחון במאות צמיגים. סלט ענק מתובל בעפר."

"...בשבילי הוא תמיד יישאר האיש הזה שמופיע פעם בצוהריים כשאני בת ארבע עשרה ... מניח עליי כף יד שציפורניה עשויות ... מנסה לנשק אותי ואני מתחמקת ... מתחיל ללטף ... ואני מייללת כמו גור חתולים פצוע."

"על הסיפון העליון נושבת רוח חזקה, וגשם דוקרני ללא הפוגה. השניים הם היחידים שאינם נמלטים מהקור. יושבים חבוקים. יודעים שזו נסיעתם האחרונה. היא תחזור לפולין או לדנמרק או השד יודע לאן, והוא יחזור לים שמזרימים אליו שפכים. שניהם אוחזים יד ביד. חופנים באגרוף ענברי את אותו רגע בין הגלים."

אדישות לסבל הזולת, פגיעה בחלש ואהבה מרפאת ומזככת הם חלק מנושאי הסיפורים בספר זה המעמת בין האני לעולם, בין תשוקות לאכזבות, ובוחר בחיים של דבקות בתקווה ואמונה באדם.

ליצנים במדרחוב וקפיץ למזמרה הוא ספרו הרביעי של גיורא סגל. קדמו לו שני ספרי שירה – אדם אחד ניסה (עקד 1986), דרך צדדית (ספרית פועלים 1991) – וקובץ הסיפורים הכלב של פבלוב עוד לא למד לשיר (כרמל 2024).