בספרו על ההזדקנות מתבונן ז׳אן אמרי (1912-1978) בתהליך ההזדקנות בעיניים פקוחות לרווחה.
חמשת פרקי הספר בוחנים את ההזדקנות מנקודות מבט שונות: חוויית הזמן־מרחב הייחודית של המזדקן, הקשר בין זיקנה, זרות ופיצול פנימי, הגוף הדועך והנחלש, מקומה של החברה ויחסה למזדקניה, היחס בין המזדקן לתרבות ולשינוייה המסחררים, ולבסוף, האופן בו המוות הקרב מקבל נוכחות גדלה והולכת לקראת סוף חיינו.
בכתיבה חדה, כנה ולא מתפשרת המשלבת בין דיון פילוסופי, סוציולוגי וספרותי, מפגיש אותנו אמרי עם כמה מהשאלות הנוקבות ביותר של החיים האנושיים, ובפרט, מעמת אותנו עם האופן בו הן עולות לקראת סוף החיים.
כתיבתו הייחודית, המשלבת בין האישי והפילוסופי, הופכת את חווית ההזדקנות שהוא מתאר לחלק בלתי נפרד מחיי הקוראים, ומאפשרת להם להביט פנימה, בכנות ובישירות, מבלי להדחיק ועם זאת מבלי להציע פתרון או נתיב מילוט.