האימה בספרות האנונימיים ועוד סיפורים

"ערפל סמיך הפתיע אותי בהרי הספסארט כך שנאלצתי מוקדם בערב להיכנס אל האכסניה הראשונה שנקרתה בדרכי. כעבור זמן קצר נכנסו אדונים אחדים אל האכסניה, עטופים במעילים עבים, והצעיר שבהם הזמין בקול רם וצורמני קפה חם מאוד וספל שוקולדה. התבוננתי בחבורה וראיתי שהיושב לפני הוא לא אחר מאשר המסית והנואם אדולף היטלר".
בתיאור זה של פגישה מקרית עם אדולף היטלר פותח פרידריך דוד וייל את חיבורו, אשר נכתב לאחר שנאלץ לעזוב את גרמניה ולהגר לארצות הברית בעקבות רדיפת הנאצים. וייל, ששימש כראש איגוד סוחרי היין בפרנקפורט וכיועץ לממשלה, הגיש חיבור זה העוסק בחייו בתקופת עליית הנאצים לשלטון לתחרות מטעם אוניברסיטת הרווארד בשנת 1939.
וייל מגולל את אירועי התקופה ומנתח את הבעיות הכלכליות והחברתיות של גרמניה, ושוזר בתוכם את סיפורו האישי והמשפחתי, במהלכו נודה, נאלץ לחסל את עסקיו, נותק מחבריו ונכלא בבוכנוולד. ולמרות כל אלה הוא ממשיך לחוש קשר עמוק לגרמניה של פעם, לאותה מולדת ששקעה למצולות ובגדה בו. הוא מבין את מצוקתם של חבריו, קולגות, מכרים וידידי נפש, הנאלצים לנתק עמו מגע פן יבולע להם, ומשתומם בפליאה כאשר, בהסתר ובעלטת הלילה, מצאו אחדים מהם את תעצומות הנפש להיפגש איתו, תוך סיכון חייהם, להסביר, להתנצל ולהיפרד.
לצד היותו מסמך היסטורי בעל ערך רב ורלוונטי לזמננו, אשר נכתב בזמן אמת, בגידת המולדת פותח צוהר אל עולם אנושי וחברתי מורכב. השילוב בין ניתוח היסטורי מעמיק לתיאור אישי מרגש הוא נדיר ולא לעתים מזומנות נמצא כמוהו בספרי שואה או ביומני עדות. בפרספקטיבת הזמן, הצליח וייל, שראה את הנולד והתריע עליו כבר ב-1939, ליצור זכוכית מגדלת המתבוננת מקרוב במרקם האנושי והחברתי שמתגבש במשטר דיקטטורי.
אישיותו המיוחדת של וייל, גישתו לחיים והתבוננותו המפוקחת, הכואבת והחומלת בסובב אותו משאירים חותם עמוק על הקורא ומושכים אותו אל תוך חוויית קריאה סוחפת ומצמררת.

אסטרטגיות גורליות, מפסגות יצירתו של ז'אן בודריאר, הוא ספר ההמשך לסימולקרות וסימולציה (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בספר זה כבר לא מדובר בקדימות האובייקט, הדימוי, ובתקופתנו הסימולקרום (העתק חסר מקור), אלא בניצחון מוחלט שלהם, ביציאה משליטה ומבקרה, שגשוג חסר גבולות, אקסטזה תמידית של המערכות. 

האובייקט הוא כל מה שאינו סובייקט, והוא יכול להיות סופת טייפון, כיסא, הר, מחשב, דימוי, רומן וגם אלגוריתם, אייפון וכמובן סימנים. ואמנם, עולמנו מלא להתפקע באובייקטים מכל הסוגים, באינספור סימנים, והם יוצרים סדר חדש משלהם, שבו הם השולטים ואנחנו הנשלטים, ורק מתוך הזיה וחידלון הרוח אנחנו ממשיכים לתפוס עצמנו כאדונים. 

בספר זה מבקש בודריאר להיכנס לראשם של האובייקטים ולראות את העולם מנקודת מבטם, שכן לטענתו הם ישויות ערמומיות בעלות מערך התנהגותי משלהן. הוא מגלה את שפת הפתיינות שבאמצעותה הם מתקשרים ומתמרנים אותנו, ועומד על תכונות נוספות כגון היפוך, קיטוב, משחקיות, גורליות, פריצות, אדישות והליכה עד הסוף. אינדיבידואלים רבים בתקופתנו מאמצים התנהגות של אובייקט ולכן נראים לנו מופקרים: פוליטיקאים, אנשי עסקים, בדרנים, טרוריסטים, משפיענים ברשתות החברתיות וההמונים עצמם. במידה מסוימת כולנו קורבנות האובייקט וחבורתו; כולנו בני ערובה של הסדר הקיים. אם האינדיבידואל רוצה להישאר רלבנטי עליו לאמץ אסטרטגיות גורליות, שהן כללי הפעולה של האובייקט, ובכלל זה גם של הבינה המלאכותית. 

ז'אן בודריאר (1929–2007) הוא מגדולי האינטלקטואלים הצרפתים של המחצית השנייה של המאה העשרים. כתביו עיצבו ועדיין מעצבים את השיח בביקורת התרבות, החברה והמדיה. עד היום ממוקם בודריאר בקצה שוק הרעיונות, כיצרן של שיח מקורי ושנוי במחלוקת, אשר כנגד רצונו הפך אותו לסינונימי עם המונח פוסטמודרניות.