לבטים פוסטקולוניאליים: עיונים בתולדות יחסי ישראל ומדינות אפריקה. דיפלומטים ונציגים ישראלים רבים החלו להגיע לאפריקה בסוף שנות החמישים ותחילת שנות השישים, עם ראשית השחרור של מדינות היבשת מהכיבוש הקולוניאלי, בעקבות השאיפה של ישראל לאזן את היחסים עם שכנותיה במזרח התיכון באמצעות כינון בריתות חדשות עם המדינות המשוחררות.
מנגד, שיקולים אידיאולוגיים ומעשיים הניעו גורמים אפריקאיים שונים לבקש סיוע מישראל בתהליך הדה-קולוניזציה.
אולם המצב היה דינמי, ולעתים הצרכים והאג'נדות השתנו.
הישראלים האמינו כי מאמציהם האדירים ברחבי היבשת יגנו עליהם מפני ההשלכות הדיפלומטיות של הסכסוך במזרח התיכון, אך משאלה זו נכזבה לאחר מלחמת 1973, כאשר כמעט כל מדינות אפריקה ניתקו את קשריהן איתם. ניתוק היחסים היה נרחב ומהיר, וסיים בפתאומיות את "תור הזהב" הישראלי-אפריקאי. רק בסוף המאה העשרים החלו היחסים הדיפלומטיים עם חלק ממדינות אפריקה להתחדש בהדרגה.
הספר לבטים פוסטקולוניאליים עוסק ביחסים המשתנים והמורכבים בין ישראל למדינות אפריקה מסוף שנות החמישים ועד לראשית המאה העשרים ואחת.
פרקיו מעמיקים מעבר להכללות כלל-יבשתיות, תוך בחינת התפתחות הקשרים בזירות מקומיות שונות וניתוח יעדיה של ישראל בכל הקשר פוסטקולוניאלי, כמו גם ההשתלשלות הייחודית של יחסיה עם כל מדינה.
מרבית פרקי הספר מתמקדים ב"תור הזהב" שקדם לניתוק היחסים ב-1973, ועוסקים בסוגיות של פיתוח ובניין אומה תוך בחינת הקשרים עם גאנה, מאלי, צ'אד, דרום סודאן, ניגריה, קניה, סיירה ליאון, זמביה ועוד. פרקים אחרים עוסקים ביחסיה של ישראל עם דרום אפריקה במהלך משטר האפרטהייד ולקראת סופו, ובהשפעותיה של המדיניות הישראלית כלפי אפריקה והאפריקאים על מבקשי מקלט שגורשו לדרום סודאן.