היו זמנים: על שעונים ואנשים בשלהי התקופה העוסמאנית.
מי קבע את השעה באיסטנבול של המאה השמונה-עשרה ובאיזה אופן? מתי הגיעו פקידי ממשלה למשרדיהם?
האם חיילים נדרשו "לעמוד בזמנים" וכיצד נמדדו הזמנים האלה? כיצד השפיעו טכנולוגיות חדשות כמו הרכבת וספינת הקיטור על מוסכמות של דייקנות ואיחור ומה היו המשמעויות החברתיות והפוליטיות של הַמְתָּנָה? מה הקשר בין שעונים לרגשות ובין זמן לכוח?
ספר זה מנתח את "תרבות הזמן" של האימפריה העוסמאנית המאוחרת ועוקב אחר השתנותה משלהי המאה השמונה-עשרה ועד הקמתה של הרפובליקה הטורקית.
על רקע התמורות המהירות שהתחוללו באזור באותה תקופה החלו גופים שונים של המדינה העוסמאנית להכפיף את שגרת העבודה ללוחות זמנים ושעונים מכניים כדי להשיג רמות גבוהות יותר של שליטה, סדר ויעילות.
רשת זמן חדשה החלה נפרשת בהדרגה מאתרים כמו בסיסי צבא, משרדי ממשלה ובתי ספר אל צירי התנועה ומרכזי הערים, והכפיפה תושבים רבים יותר ויותרלזמן שעון ולמוסכמות חדשות שנקשרו בו. שינויים אלה, בתורם, עוררו לעתים קשיים, מתחים ואף התנגדות, שהיו קשורים לא רק בחיי המעשה אלא גם בשאלות של זהות, אידיאולוגיה ואוריינטציה תרבותית. השעונים של ראשית המאה העשרים הראו, אם כן, זמן עוסמאני, על כל מורכבותו.