נער פחז כמים

שחר היא לא בדיוק צעירה ישראלית טיפוסית. היא מעריצה של המשוררת רחל, ועובדת במוזיאון קטן בעמק, שבו היא מספרת בהתלהבות לקבוצות של חיילים וצעירים מ"תגלית" על החלוצים שהגיעו לשם מאה שנים קודם לכן.

שחר מכירה את סיפוריהם של כל ראשוני העמק, אבל מכולם היא אוהבת במיוחד את עטרה שטורמן, אלמנתו של איש "השומר" חיים שטורמן: עטרה שהיתה בחוות העלמות, עטרה שרחל בכבודה ובעצמה העניקה לה את שמה, עטרה שלמסכת ייסוריה לא היה סוף. לכן כאשר עטרה שטורמן נעלמת יום אחד בלי להותיר זכר – לא באינטרנט, לא במוזיאון שבו התנוססה תמונתה, לא בספרים שבארכיונים ואפילו לא בבית הקברות של הקיבוץ – שחר לא יודעת את נפשה. היא פונה לחוקרים של תולדות הציונות, והם פוטרים אותה בבוז בזה אחר זה באמירה שעטרה שטורמן היא בדיה, פרופגנדה של הממסד. הרי אישה כזאת, גיבורה שנשאה את השכול בגאון ושאין תחנה ציונית שפסחה עליה, בוודאי מעולם לא היתה אלא משל היתה. 

היתה או לא היתה? גם שחר מתבלבלת. הרי קל כל כך למחוק ולהעלים. כולם אומרים לה, הניחי לעטרה. אבל איך אפשר להניח לאישה כזאת, גדולה מהחיים?

חמושה בפלייליסט של דורית ראובני, שחר יוצאת לשנות את ההיסטוריה – ולשמר אותה.

אגדת עטרה הוא מעשה ספרותי נועז ויוצא דופן ששוזר את ההיסטוריה הציונית בפנטזיה ברומן רב־פנים שהוא בה בעת מצחיק, מעורר, ושובר לב.

ספריה הקודמים של דפנה ברשילון, הדבר הכי יפה ורוסלקות, זיכו אותה במלגות ובפרסים. אגדת עטרה הוא ספרה השלישי.

הם בכלל לא היו אמורים להיפגש.
אבל עד כמה באמת יכול אדם לשלוט בחייו?

אילזה היתה הבת המופלאה שנולדה על סף המאה העשרים באירופה וגדלה להיות אשת עסקים מבריקה, אלא שאז הגיעו הנאצים, העולם התהפך והזוהר נהפך לאבק. בלית ברירה הגיעה אילזה מווינה לפלשתינה. ולא מצאה בה נחמה.
היא אפילו השלימה עם מתי, החתן שבתה היחידה בחרה לעצמה. צבר שרמנטי, דור ראשון בישראל המתהווה, בטוח בעצמו וזר לה כמעט בכל מובן. אדם שלעולם לא היה נכנס לעולמה הישן. אלא שהעולם הישן נמחק ובזה החדש הם נאלצו לחלוק חיים שלמים בבית משותף שמן הרגע הראשון היה לזירת התגוששות והתנגשות, לרחבת ריקודים של מחול שדים משפחתי.

עכשיו כשאילזה ומתי כבר אינם, מנסה נכדתה לברר מה באמת היה שם. לדובב את השתיקות, להחריש את הצעקות שממשיכות להדהד בה, לפענח את האנשים שאיתם גדלה אך לא באמת הכירה. להבין איך כאב ובדידות וזרות הותכו לאהבה. אם בכלל היתה שם אהבה.

הירקון 116 ב' הוא ספרה השישי של אורית הראל, מחברת רב-המכר זה לא שאני לא אוהבת. בלשון מאופקת ובסכין חדה היא מפלחת בזו אחר זו שכבות של זיכרון, צער וגעגוע, ומלבישה במילים את החומר אפל שהופך זרים גמורים למשפחה.