"ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת... פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו..." כך כתב
שמעון בן-צבי, איש העלייה השנייה ולימים ממייסדיה של גבעתיים וראש העיר הראשון שלה, על
יוסף לואידור, ששמו ידוע היום רק למעטים.
השאלה שעניינה אותנו היא איך מתיישב התיאור הזה עם העובדה שלואידור, שאיש לא יודע עד לימים אלו היכן ומתי נולד, נחשב על-ידי מבקרי הספרות של הדורות הקודמים, כמי שהמציא בסיפוריו את "העברי החדש", היליד רב-האון, שממנו צמח בספרות הארץ-ישראלית ואולי בחיים בכלל, דמות ה"צבר" במלוא תפארת גופו וחוסנו הנפשי.
מי שייקרא את הספר הזה, שבו מכונסים לראשונה כל כתביו של לואידור, כולל הנובלה שלו "בשל סוסה", שלא כונסה בקובץ סיפוריו הקודם, וגם מבוא ואחרית דבר, יגלה לואידור אחר. אדם ויוצר, שהוא לא המודל ההפוך של י.ח. ברנר; כלומר, יוצר "נאיבי", שראה הכל דרך משקפיים אידיאולוגיים, וכתב על ארץ ישראל של שנות העשרים כאילו היו המערב הפרוע של אמריקה הצפונית.
ממש להפך. מכתביו, אלה שראו בספר ואלה שלא ראו אור בספר (ולא במקרה) מצטיירת לה דמות של אמן מיוסר, בודד, מי שמנסה ולא מצליח ליצור תמונת עולם ברורה ופשוטה וזו מסתכסכת לו, במכוון ושלא במכוון, ונעשית רבת רבדים, מורכבת, ועולה ממנה הוויה טראגית.
יוסף לואידור נרצח לפני מאה ואחת שנים בבית האדום ביפו. יחד אתו נרצחו כל בני משפחת יצקר, והסופרים צבי שץ וי.ח. ברנר. גופתו של יוסף לואידור – כמה אופייני לסיפור תולדות חייו – מעולם לא נתגלתה. הספר הזה מבקש לשמש לו מצבת עולם.
יגאל שוורץ ונעם קרון