"שרה'לה, רציתי לספר לך משהו," אמר בוקי כאשר השניים, המורה ותלמידתו יצאו מן השער הקטן הקבוע בגדר הקיבוץ.
קולו לחש כמו היה עליו לומר משהו בעל כורחו. להגיד דבר שאינו רוצה לאמר.
הטון בו בחר היה רך, כמעט אבהי: "קרה דבר נורא שרי," כינה אותה כפי שאמא היתה קוראת לה ואבא, אך היא עדיין לא הבינה וכל נורת אזהרה לא נדלקה בראשה ובליבה.
"הקשיבי לי שרי, את מקשיבה ילדה?" משך את המילים ולא העז להוציאן מפיו.