השעון: כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים.
"מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?" שאל אב בית הדין את מחבר סלמנדרה, שיצא מלאמוניותו כדי להעיד במשפט אייכמן.
"אין זה שם ספרותי", השיב, "אינני רואה עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלאנטה אושוויץ, אשר לתושביה לא היו שמות, הם לא נולדו ולא הולידו; לא חיו ולא מתו. הם נשמו לפי חוקי טבע אחרים. שם כל שבר רגע סבב על גלגלי זמן אחר, ושמותיהם: ק. צטניק, שלד מספר..."
סלמנדרה - החזון האפוקליפטי של הימים ההם המשתקף בראי של הזמן הזה.
העימות, החזה החשוף של דור יתום העמוד על נפשו בתוך זעקת הקרב.
סלמנדרה - שיר השירים לאהבה הגוברת על הזדון ועל המוות. בהשעון של ק. צטניק מתקתק הזמן רק פעמיים: בפרק הפתיחה - טרם כול, ובפרק הסיום - ככללות הכול.
ובין שתיהן מתרחש הבלתי אפשרי: השעה העשרים וחמש, שעת האפלה שמעבר לזמן.
שעה זו נמסרת על ידי ק. צטניק בתמצית נשימתו של הגבול האחרון: תמציתיות הזעקה בדממתה.