סיפור שמתחיל בלוויה של נחש, מתחיל בלוויה של נחש ונגמר בפנימייה בקיבוץ גבעת השלושה.
אין שום קשר בין שני הדברים, חוץ מן העובדה שהם פשוט התרחשו.
באמצע, בין הלוויה לפנימייה, יש הרפתקה של ארבעה ילדים: מרגלית, חברתה שרה, אחיה הגדול בנימין וניסים.
הם נוסעים לתל אביב לחפש כלבה שאבדה ומוצאים מישהו אחר לגמרי.
ומה עם הנחש? ומי זה המישהו האחר? ומה על הכלבה, על האופניים המחוברים ועל הקרקס, ושאלת השאלות: האם זה מצחיק או עצוב?
על חלק מן השאלות עונה הספר. על חלק אחר הוא לא עונה ונוטה להשיב, כמו אותו חֵירש, על שאלות שלא שאלו אותו בכלל.
כל הסיפור משונה מאוד, ואלמלא כתבתי אותו בעצמי, הייתי מחשיבה אותו ל"שטות מוחלטת", כמו שאומרת מאדאם ראשל.
ומי היא מאדאם ראשל?
בעיני עצמה, היא הגיבורה הראשית. בזכותה יש בסיפור הזה מוסר השכל, שיקול דעת, ניסיון חיים ועוד כמה דברים שבגללם אנשים מסוימים מצטערים על כך שלא נשארו ילדים לנצח.