יומן המתאר בגוף ראשון את חוויותיה של הסופרת במחנה הריכוז.
אלינה עושה שימוש בכלים מגוונים: רישומים, תיאורי אובייקטים, חלקי סיטואציות, אנשים.
הסופרת אינה זקוקה ליותר מפסקה אחת כדי לקרב אל הקורא, בלי עודף דרמתיות, את המיקרוקוסמוס של המחנה, ואת האווירה שבו שאינה זהה בדיוק לזו המוכרת לנו מספרי ההיסטוריה.
הספר כתוב במינימליזם רב עוצמה, מנקודת מבט של ציירת על המציאות המעוותת הניצבת בפניה. כתיבתה של אלינה – פעילה בולטת ברזיסטנס הצרפתי ששהתה באושוויץ במשך שנה - דומה לרישומיה הקוויים, הצלולים והמדויקים, המלווים את הטקסט. באמצעות הקריאה בין הפרגמנטים וההתבוננות ברישומים, מתקבלת חוויה ספרותית בלתי נשכחת.
בלי פרחים ובלי כתרים משלב בין ליריות ואימה, בין ייאוש ותקווה, כמו שמעטים יודעים לעשות. אודט אלינה, למרות הכל, מסרבת להפסיק להאמין באנושות.
"לאחר מות כל העדים, כאשר לא יישמעו עוד ההדים, כשתשתלט השכחה, כמו תמיד, על האמת, יהיה עלינו לשוב ולעיין במסמכים כמו זה שלפנינו"
אלבר קאמי