הצעקה

יונתן חוזר מקורס חובשים אל חברי הצוות שלו, שנוטרים לו על היעדרו בתקופת אימונים מתישה. הוא נשלח עם כמה מהם לשמור במחסום צה"ל שממוקם ביציאה מעיר פלסטינית. השנה היא 1994, תהליך השלום בעיצומו, והמתיחות במחסום גוברת בגלל ניסיונם של ארגוני הטרור לעצור אותו.

ראשו של יונתן לא שם, גם לא ליבו. בכל משמרת משתרך לפניו טור ארוך של כלי רכב, וכמו מבעד לכולם נראית חברתו שעזבה אותו - אם רק תסלח לו, אולי עוד יחזיר אותה אליו. 

בצל יריבות שמתפתחת בין חיילי המחסום הוא מחליט להיפגש איתה ומתכנן כיצד לעשות זאת, בניגוד גמור לכל פקודות הצבא. האם בנסיבות האלה יוכל להיעזר במישהו, חבר לצוות או אדם אחר? אולי פלסטיני דווקא? ומה יקרה אם כל התוכנית תתגלה? אלה ימים סוערים – לא מזמן נחטף חייל ונרצח, אבל יונתן לא יכול בשום פנים לוותר על תוכניתו. 

נאוה צוקרמן, מחלוצות התיאטרון העצמאי והפוסט־דרמטי בישראל, פורסת באסופה זו שלושה טקסטים בימתיים נועזים מתקופות שונות של יצירתה, המפרקים ומרכיבים את השפה, הגוף והעשייה הבימתית, ומהדהדים, כל אחד בדרכו, את חותמה המיוחד כמחזאית, במאית ויוצרת פורצת דרך. 
״התיאטרון של צוקרמן מגיש לצופים הרבה אווירה. נקודות החיבור בין יצירותיה לבין הקהל משתנות מצופה לצופה – ובכך מדגישות את הייחודיות שלו. [...] המחזה מבקש מהצופים לעשות הכל בכדי לשמר את החופש הפרטי שהוא בסיס האנושיות לפי צוקרמן״. 
 ynet מרב יודילוביץ׳, 
 באסופה זו: איש נקודה אישה (1988), ג׳ודי יקירתי (2000), השיטה (2003).

נאוה צוקרמן היא במאית, מחזאית, מייסדת ומנהלת אומנותית של תיאטרון תמונע בתל אביב. ייסדה את אנסמבל תמונע ב־1981 ואת תיאטרון תמונע ב־1999, כבית ליצירה עצמאית ורב־תחומית בתיאטרון, במחול ובמוזיקה. ביימה כשלושים הצגות בארץ ובעולם, בין היתר בפסטיבלים מובילים כגון Singapore Arts Festival (1996), פסטיבל אדינבורו פרינג’ (1985–1996), Shakespeare Festival Gdańsk (1995), Dublin Theatre Festival (1996), פסטיבל עכו (1982–1988)ופסטיבל ישראל (1985–1990). יצירותיה זכו להכרה בין־לאומית ולפרסים רבים, ובהם Fringe First (1991), ופרסי מפעל חיים מטעם קיפוד הזהב (2000), שרת התרבות (2009), פרס אגמון (2022) ופרס רוזנבלום (2024).