הסיפור מספר שבערוב ימיו נשאל רוּמי מדוע הוא, שהוקיר כל־כך את השתיקה, יצר כמות כזו של מילים.
הוא השיב: "האחד הזוהר בתוכי מעולם לא אמר מילה".
קִראו לזה מדבר של לבַדיות גדולה או אסם של חסד משותף.
המקור לשיריו של רומי הוא הטעם שנשאר מהם. אחד הדימויים השכיחים ביותר שלו לכך הוא ים ללא חוף, אותו ים שסוחף ומכיל אותנו.
כשאנו מדברים על אלוהים, אנו כמו בית ספר של דגים אשר דנים בקיומו האפשרי של הים. רומי נהנה יותר מהזרימה החופשית שבשחייה.
זה המקום שבו אולי תניחו את הספר הזה ותנסו משהו אחר. נסו לגלות מהו הניחוח האמיתי של הנוכחות ואיך יהיה לחיות בתוכו.
מילים ודימויים לעולם אינם יכולים להעניק את החוויה עצמה.
התחושה של החברות הזו, פרי אומנות רוחנית, עשויה להיראות מוּכרת מאוד, מציאות מדומה, כשהיא עדיין לא שלכם.
בסיפורים הסוּפיים העתיקים אלוהים, המקור, מיוצג על ידי הבאר.
הפרדס הוא קהילת האדם – אנחנו, והשושן הוא הנביא, זה שנמצא בכל אחד מאיתנו, וכמו בו גם בנו ניחוח, צבע וקוצים.