בדרך אל הנשיות.
שמחת עניים מאת נתן אלתרמן. קריאה מחדש. בשירה העברית החדשה אין עוד ספר שירים, זולת
שמחת עניים (1941), שצמחה סביבו הילה.
גם הבקיאים והמומחים, קולם משתנה להרף עין באומרם "שמחת עניים". אפילו המבקרים המושבעים של אלתרמן, וגם אלה שמרדו בו ויצאו נגד דרכו בשירה, החריגו את
שמחת עניים.
שמחת עניים משך פרשנים רבים בשמונים שנות חייו, ופירושיהם, בייחוד סביבו, יצרו גם ריחוק וחשש.
דווקא סביב שמחת עניים חפרה הביקורת מעין חפיר עמוק. שתי המסות הכלולות בספר הזה מבקשות לבנות גשר מעל החפיר הלמדני הזה.
המסה "לשמחה מה זו עושה? – שמחת עניים מאת נתן אלתרמן בזמנה ובסביבתה", הפותחת את הספר, בונה גשר רחב בין דורנו לזמן היווצרם של השירים ונוטעת אותם בהקשרם המורכב – בחייו האישיים של אלתרמן בתקופה שבאה מיד לאחר פרסום ספר שיריו הראשון – כוכבים בחוץ (1938).
החישוף המדוקדק של ההקשר ההיסטורי והתרבותי, מלמד גם על מה שאי אפשר לומר על הספר, כגון שהוא עוסק בשואה.
המסה "כַּצַּוָּאר אַחֲרֵי הַחֶבֶל – שיח האהבה בשמחת עניים" מביאה קריאה אחרת בשירי שמחת עניים, קריאה שבאה מהעכשיו ופונה לקוראים עכשוויים כדי לחשוף את מה שטמון לא רק בהקשרה ההיסטורי של היצירה.