בדרך אל הנשיות

מיהו הילד המחונן? מהם כלֵי המיון לאיתור מחוננים? מהן דרכי הטיפוח שלהם? בספר זה תמצאו תשובות לשאלות הללו, נוסף על מחקרי מעקב קצרי טווח וארוכי טווח, מידע על המחוננים בבגרותם וחומר מעורר השראה על מחוננות וערכים, על מחוננוּת ולקויות למידה, על מורי המחוננים ועל פרסי נובל.

ההתעניינות במחוננים היא תופעה כלל עולמית גורפת, המוּנעת בידי ההכרה הגוברת בכך שהמשאב האנושי הוא-הוא המשאב הראוי ביותר לטיפוח. הספר מיועד לפרחי הוראה שמתעתדים לשמש כמורים למחוננים; למורי מחוננים ותיקים שרוצים ללבות מחדש את הגחלת; למנחים, למדריכים ולמלווי פרויקטים של תלמידים מחוננים במגזר הציבורי והפרטי; ולהורים של ילדים מחוננים.

 

על  המחברים:

ברוך נבו

פרופסור בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. נושאי המחקר וההוראה שלו כוללים: הערכה ומדידה, אינטליגנציה אנושית, משאבי אנוש ומחוננות. עמד בראש ועדת ההיגוי הלאומית לחינוך מחוננים במשך כעשור. ניהל את המרכז הארצי לבחינות והערכה בשנותיו הראשונות.

שלומית רחמל

החלה את עבודתה עם כיתת מחוננים כמורה בבית הספר אחד העם בפתח תקווה, ובהמשך שימשה בו מחנכת כיתת מחוננים ורכזת כיתות המחוננים. משם המשיכה לתפקידי פיקוח במחלקה לחינוך תלמידים מחוננים במטה משרד החינוך, ושימשה כמפקחת לקידום תוכניות וכמפקחת ארצית. לאחר מכן התמנתה לראש האגף לתלמידים מחוננים ומצטיינים, תפקיד שמילאה במשך כעשרים שנה.

פעם חשבנו שכישלון הוא ההפך מהצלחה. היום אנחנו נקרעים בין שתי "תרבויות כישלון":
זו הקוראת לנו להימנע מכישלון בכל מחיר, וזו שמקורה בעמק הסיליקון, המאיצה בנו "להיכשל מהר ולעיתים קרובות" מכיוון שזו הדרך ללמידה ולשבירת פרדיגמות.
החוקרת איימי אדמונדסון מבהירה לנו מהו כישלון, כיצד נגרום לו לעבוד עבורנו, ואיך נוכל לתרגֵל אותו בחוכמה. היא מסבירה כיצד
ניתן לצמצם כישלון לא פרודוקטיבי, ואיך אנו והארגונים שלנו יכולים לאמץ את הכֶּשל האנושי, ללמוד מתי הוא עשוי לעבוד לטובתנו,
וכשזה לא המצב – להצליח למנוע את רובו. כך נוכל לאתר סיכונים חכמים ולמנוע נזקים לא הכרחיים.
לטעות נכון הוא מדריך מהפכני שישנה את היחסים שלנו עם כישלון לצד סיפורים מעוררי השראה מתחומי העסקים, ההיסטוריה, תרבות
הפופ ועוד, אדמונדסון מלמדת מיומנויות ודפוסי חשיבה בדרך לפיתוח סקרנות, צמיחה והצלחה. לאורך הספר משובצות דוגמאות של
כישלונות שהובילו ללמידה, לחשיבה מחדש, ובסופו של דבר להצלחה.
איימי אדמונדסון היא פרופסור למנהיגות וניהול בבית הספר למִנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד. מחקריה עטורי הפרסים מתמקדים
בביטחון פסיכולוגי בעבודה ובעבודת צוות.

לאחר גילוי הביקוע הגרעיני החלו הגרמנים, ראשונים בעולם, במיזם להפקת אנרגיה מאורניום, פרויקט שיכול היה להוביל לפצצת אטום בידיו של היטלר. גם לאחר סילוק המדענים היהודים מהרייך השלישי נותרו בה קבוצות מדע מהמובילות בעולם, ובראשן עמד ורנר הייזנברג. עד 1941 חלה התקדמות מבטיחה שעוררה חרדה במערב. אולם על אף קיום משאבים ומאמץ רב־מוקדי עד לתום המלחמה, לא הוצתה תגובת שרשרת גרעינית.

נושא זה זכה לשפע של סרטי תעודה, ספרים ומאמרים, חלקם מנוגדים וסותרים. אז מה התרחש שם? מה השתבש בדרך?

מניע מרכזי לכתיבת הספר נעוץ ברצון המחבר לתהות על הפער המפתיע שבין המתבקש מפרויקט אטומי צבאי ובין מהלכים תמוהים של הייזנברג ועמיתיו.

על בסיס עבודת מחקר באוניברסיטה, שפע פרסומים ומסמכים מקוריים שנחשפו על ידי המחבר בארכיוני גרמניה, ספר מעמיק ורב־רבדים זה חודר אל נבכי ההתנהלות של מדעני הגרעין של גרמניה לפני המלחמה, במהלכה ואחריה. הספר עוקב אחר פרויקט האורניום, ובמקביל משרטט את חיי השגרה, את מרווחי הבחירה של המדענים במרחב השליטה הנאצי ואת אופן השתלבותם בו. משקל רב ניתן לקהילות המדע ולמכוני המחקר, לתהליך השיקום אחרי המלחמה ולאופן התמודדותם של אותם המדענים עם עברם.

בתום הניתוח המקיף ניתנת תשובה בהירה וממוקדת לשאלה שבכותרת הספר.

רקע מדעי ונגיש מוצג בפרק נפרד, כמו גם מסלול לסיור באתרי הגרעין הקיימים עד היום באזור ברלין.