"איני זוכר את הפרידה מהורַיי. גם לא מארבעת אחיי הקטנים שנותרו בביתנו בקזבלנקה.
אולי ניסיתי לסלק את הרגעים הדרמתיים האלה מזיכרוני. מכל מקום, איני זוכר חיבוק ואיני זוכר נשיקה ואיני זוכר דמעה.
זה היה ערב שגרתי באוגוסט 1969. המתנו, אחותי ואני, בסלון הבית לבואו של השליח. שתי מזוודות קטנות חיכו לנו ליד הדלת, יחד עם סנדוויץ' לדרך. שמעתי את השליח מטפס במדרגות לקומה הרביעית. אחרי כמה מילות פרידה מנומסות, לחץ את ידיהם של הורַיי והורה לנו ללכת אחריו. העפתי מבט אחרון באמי. הבחנתי שהיא עוצמת את עיניה ונושאת תפילה חרישית לשלומנו.
שבועיים אחרי כן הייתי כבר עולה חדש בישראל. נשלחתי ללמוד בפנימייה חקלאית־דתית בכפר חסידים. מיד אחרי כן ניתנה לי כיפה והנחתי אותה על ראשי. המדריך הסביר לי שעלַי להיות כמו כולם. הסברתי לו שבמרוקו חבשתי כיפה על פי הצורך. הוא הסביר לי שבישראל אין דבר כזה. "או שאתה דתי או שאתה חילוני. אין באמצע"
כך, לראשונה בחייו, נקלע דניאל בן סימון, עולה חדש בן שש־עשרה, ללב לִבהּ של מחלוקת שעדיין קורעת את החברה הישראלית.
זהו סיפור מרתק על הגירה לארץ חדשה, ועל המחיר שהיא גובה מן המהגר.
מי שהיגר, חש על בשרו את עוצמת השינוי במעבר מן המולדת הישנה אל המולדת החדשה.
בספר הזה מגולל בן סימון, בעדות אישית מרגשת, את שנותיו הראשונות בישראל ואת אלה של בני משפחתו.
הם עלו ממרוקו במסגרת עליית הנוער. משפחה אחת, שלושה גלי עלייה נפרדים.
בן סימון למד מבשרו שתחושת ההגירה מוסיפה להתקיים גם בחלוף הזמן. היא מולידה דילמות קשות: מה לעשות עם הזיכרונות?
איך להתמודד עם הגעגוע? האם למתוח קו בוטה על העבר? האם להתכחש לו, או אולי להשאיר אותו חי ונושם גם במולדת החדשה?
זהו סיפורו של בן סימון על רגעי השמחה ורגעי העצב. זהו גם סיפורה של קהילה גדולה, שמאות אלפים מבניה עלו לישראל כדי לפתוח דף חדש בחייהם בארצם החדשה.