אולמי שושנים

שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.

במהלך שנע בין קירות הבית לקווי המתאר של הזיכרון, עולה דמותה של הבת המתבגרת, המתגוררת בחדר עבודתו של האב. אהבתה המשפחתית סבוכה ומטלטלת; היא כורעת תחת כובדה ובו בזמן חומקת ממנה, כשהיא מבקשת להפוך לישות נפרדת, עצמאית.

בפרוזה שמרקמה העדין כורך גוף, זיכרון ומחשבה, מציבה מיכל בן-נפתלי פעם נוספת את היצירה הבדיונית סמוך לממואר – בחירה שאינה הכרעה סגנונית בלבד, אלא כזו המאפשרת לבחון מושגים כמו אמת והמצאה, קִרבה והתנערות, חוק וחירות, הורות והיוולדות, לא כהפכים מוחלטים אלא כצירים שמתקיימים זה לצד זה ומצויים בתנועה מתמדת.

הספרות משמשת כאן כדי לאחוז במתח שאינו מבקש פתרון: 'במשפחה הזו, הילדים נותנים לעצמם את שמם'. הבדיה נעה בגבולות העצמי, אך גם חורגת מהם, ומקימה לתחייה את מה שנחשב לאבוד.

לי ממן

זהו ספרה השנים-עשר של מיכל בן-נפתלי. ספרה המורה (כתר, 2015) זיכה אותה בפרס ספיר ובפרס ויצ"ו האיטלקי.

קבוצת חברים שנפגשת בחתונה בימי מלחמה, משולש אוהבים שמגיע לקיצו בהלוויה, אישה שמחליטה לכרות את השדיים, גבר שמנסה להשלים תחרות שחייה שמעולם לא התרחשה, נגנית שמנסה למצוא את הסרעפת מתוך געגועים לסבתה – עשרת הסיפורים שבקובץ נימים של תפוז מגוללים רגעים קצרים בחיים של דמויות ההולכות לאיבוד בתוך שבילי פרדס, בסמטאות ירושלמיות או בשדרות רחבות של עיר זרה ורחוקה. חלקם סיפורים סוריאליסטיים שמספרים באופן הגיוני מעשים לא הגיוניים, וחלקם ריאליסטיים הכתובים כממואר – אבל כולם סיפורים בדיוניים העוקבים אחר דמויות שתקועות במבוי סתום כלשהו, שמתעקשות לשוטט בתוך מבוך, עד שלבסוף הן שוכחות שצריך לחפש את דלת היציאה. 

ים טרייבר (ילידת 1994) היא דוקטורנטית לספרות השוואתית באוניברסיטת הרווארד. סיפור קצר פרי עטה נבחר כסיפור מומלץ בתחרות הסיפור הקצר של עיתון ״הארץ״ ב-2022. זהו ספרה הראשון.

קשר מפתיע נוצר בין שני נוכחים בלוויה: במאי-מחזאי ידוע, ששנות פעילות רבות מאחוריו, ואישה חידתית הצעירה ממנו בשנים רבות. באופן מסתורי-כמעט מושכת האישה את הבמאי לביתה, ושם, על אחד הקירות, נגלית לו תמונת אישה. האישה מוכרת לו. 

תמונת האישה שעל הקיר היא המפתח לסיפור כולו, אבל היא טומנת בחובה תמונה נוספת – תמונתו של הבמאי עצמו, שהייתה תלויה על קיר אחר בבית אחר. 

אט-אט פורשת האישה הצעירה את הסיפור, סיפור הקשור בעברו של הבמאי ובלילה סוחף אחד, בג'יפ צבאי. הסיפור, שהודחק בזיכרונו של הבמאי, ורק עתה הוא שב ועולה, מקבל חיים חדשים בשעה שהוא מסופר מפיה של האישה הצעירה. בדיאלוג הזהיר שנרקם בין השניים, כשיחה הנעה בין שתיקה לדיבור, עולות שאלות על חיים שכבר נחוו ועל כאלה שעוד אפשר לחיותם, על כתיבת הסיפורים של חיינו. 

זהו סיפור על תשוקה ועל מוות, סיפור שכמו מבקש לא להיקבר עם המתים. כדברי הסופר האמריקני ויליאם פוקנר בספרו "רקוויאם לנזירה": "העבר לעולם איננו מת. הוא אפילו לא עבר."

צביקה ניר הוא סופר ומשורר, מכהן בשנים האחרונות כיו"ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל. ספריו הקודמים: אלוהי התשוקות הבוערות, אמת, אוטהון, זמן הלב, היד שהוציאה אותי להורג (כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד).