75 פנים למדינה יהודית

ספרו החדש של ישראל המאירי, להפנות את הראש ולראות, עוסק בנושא שרק מעטים נוגעים בו: העיבוד הדרמתי. חלקו הראשון של הספר עוסק ביחסי מקור ועיבוד בדרמה הקלאסית והישראלית; תחילה, מבט על מעבדת העיבוד הדרמתי בטרגדיה היוונית ובזו של שייקספיר, ובהמשך הספר המאירי מקיים דיון ביחס לעיבוד הדרמתי בתיאטרון הישראלי: ממשה שמיר, נתן שחם, ויהושע סובול, ועד לחנוך לוין. עיון מיוחד מוקדש לעיבודיהם הדרמתיים של ניסים אלוני ויעקב שבתאי, ולנתן אלתרמן.

"בשפה חיה ובהירה ישראל המאירי מביא ראייה מחודשת ביחס למיתוסים המכוננים של התיאטרון, במיוחד התיאטרון הישראלי: המיקוד האובססיבי הוא בנושא העקדה, הקורבן וההקרבה, וכן, באופן רחב יותר, המשיכה אל המוות כמניע פסיכולוגי-רומנטי בתרבות ובאתוס הישראליים. הספר עוסק בעיבוד של ארבעה מיתוסים יסודיים: אדיפוס, אורפיאוס, דון ז'ואן, והעקידה/צליבה; בעקבות העיבודים המכוננים הללו עולות שאלות על מאבקו של האדם מול נשותיו, מול זכרו, מול תשוקת הכיבוש שלו, מול ייסורי מצפונו, מול האל, הבשורה והברית, המשכיות הדורות, הישארות הבן החי או קידוש נפילתו ומותו. בדרכו הייחודית ספר זה מאפשר לימוד והיכרות עם יצירות רבות, תוך שהוא מוקיר את היוצרים הגדולים ואת המתרגמים החשובים של התיאטרון הישראלי".

עילי ראונר

בחלקו השני של הספר מובאים שלושה עיבודים דרמתיים של המחבר עצמו: "יוליה", על פי סטרינדברג; "עוולה", על פי י. ח. ברנר, ו"סימביוזה", על פי רומן של ישראל המאירי.

"זו הצגה מעניינת ביותר […] מתחת לקליפה ההיסטורית מועלות כאן בעיות יסוד של המפעל הציוני, אשר להן משמעות אקטואלית ביותר".

בועז עברון – על "עוולה"

"המאירי שוטח רפרטואר של קשרים שמנהל הגיבור ושנעים בין טפילות ליחסי טורף-נטרף […] זו אלגוריה על התרבות המתגלה במיתרים הדקים ביותר באדם, על המבנה הכוחני של יחסי שולט-נשלט, עבד-אדון".

שמעון אדף – על "סימביוזה"

ישראל המאירי, פרופ' אמריטוס באוניברסיטת חיפה, פרסם שלושה-עשר ספרי פרוזה; מחזותיו הוצגו ב"הבימה", בתיאטרון חיפה, בפסטיבל עכו, בתיאטרון "הסטודיו" ובתיאטרון "הסימטה", ולאחרונה המחזה "צרוב באור", ב"המרץ 2". ספרו "הדרמה של האחר המיתי – עיון בחמישה מחזות בעקבות לוינס", ראה אור ברסלינג (2013).

הזכות לחינוך ולהשכלה נתפסת כזכות רחבה ומהותית המהווה בסיס למימוש מרבית זכויות האדם האחרות: כבוד האדם, הערכה עצמית, חירות, חופש העיסוק, זכות הקניין, חופש דת, חופש המחשבה והביטוי. מימושה הכרחי לא רק ליחיד אלא גם למעגלים החברתיים והתרבותיים הסובבים אותו, והוא מעשיר את החברה כולה. חשיבותה של זכות זו גדולה במיוחד עבור אוכלוסיות עם צרכים מיוחדים ואוכלוסיות מוחלשות, אשר לרוב חסרות הזדמנויות למימושה. רוב בעלי הזכות לחינוך הם קטינים או נעדרי כשרות משפטית, ולכן מתעוררת דילמה מהותית בין אחריות המדינה למימוש הזכות לבין זכות ההורים לחנך את ילדיהם בהתאם להשקפת עולמם ולשיקולי טובת הילד. לפי התפיסה המשפטית, זכות ההורים איננה זכות עצמאית, והזכות הראשית היא של הילד; ההורים משמשים פה לרצונו ולצרכיו של הילד.

ספרו של אילן עמר בוחן באופן מקיף את הזכות לחינוך, ובכלל זה את הזכות לשירותי חינוך מיוחדים במשפט הישראלי, במשפט המשווה ובמשפט העברי. הוא מציג תהליכים חברתיים, חקיקה, פסיקות מרכזיות, מסקנות של ועדות ציבוריות ורפורמות שנועדו לקדם את החינוך בכלל ואת חוק החינוך המיוחד בפרט. מחבר הספר סבור שהחקיקה והפסיקה בתחום החינוך המיוחד קרובות לשלמות, ושהאתגר העיקרי שנותר הוא יישום מיטבי של החוק, רוחו ומטרותיו במערכת החינוך. לטענתו, כשלים משמעותיים — בעיקר מצד הממסד — מעכבים את יישום הזכות לחינוך ולשירותי החינוך המיוחדים. בהתאם לכך מוצעות דרכים מעשיות ליישום יעיל, נגיש ומידי של הזכות לשירותי החינוך המיוחדים בתוך מערכת החינוך הכללית.

אילן עמר הוא איש חינוך, מאבחן דידקטי ומשפטן, מרצה לחינוך מיוחד במכללות להכשרת מורים וחוקר בתחום זכויות אנשים עם צרכים מיוחדים. מחקריו עוסקים במימוש זכויותיהם במרחב הציבורי, בדגש על תלמידים עם צרכים מיוחדים המשולבים במערכת החינוך הכללית, תוך בחינה משווה של המשפט הבינלאומי, הישראלי והמשפט העברי. כיהן בתפקידי הוראה, הדרכה ופיקוח; היה שותף בכתיבת ניירות עמדה, בהובלה וביישום של רפורמות בחינוך המיוחד.