"ד"ר צביקה-צבי צמרת היה מחנך יותר ממורה ומנהל, יוצר היסטוריה והיסטוריון, אהוב ומקובל על ציבורים שונים בארץ.
ציוני ישראלי שכל הווייתו והתנהלותו בחלד היו סיפור של שליחות שכל כולה ארץ ישראל ממנה ואליה.
כל ימיו חי בתחושת צו ציוני בצורות התיישבותיות שונות: עיר, קיבוץ ויישוב קהילתי – כולל יותר מ-40 שנה שבחר לחיות עם בני ביתו באזורי ספר ובעיירות הפיתוח ירוחם, קריית שמונה ובית שמש"
יהורם גאון, חתן פרס ישראל
סיפור חייו של ד"ר צבי צמרת (2023-1945) הוא סיפורו של אחד מבכירי המחנכים וההיסטוריונים בישראל, שתמיד טרח לציין כי הוא "יהודי-ציוני אדוק", "לא איש ימין ולא איש שמאל", "לא דתי ולא חילוני".
הוא זכה בפרס ההוקרה הגבוה של השמאל (פרס בן-גוריון) ובפרס ההוקרה הגבוה של הימין (פרס מוסקוביץ') וכן בפרסים על תרומתו ליחסי דתיים-חילוניים-חרדים (בהם פרס אבי חי). לא בכדי עמד בראש הוועדה הציבורית שיזם בית המשפט העליון לפשר בין חילונים וחרדים בירושלים (ועדת צמרת, כביש בר-אילן, 1996).
צמרת זכה להכיר ולהיות בקשר עם אישים שונים ממגוון מגזרים, החל בדוד בן-גוריון, יהודה יערי, הרב צבי יהודה קוק, זלדה, נחמה ליבוביץ והרב עובדיה יוסף, וכלה באהרן אפלפלד, פרופ' אליעזר שביד, פרופ' יוסף בנטואיץ, לובה אליאב, גאולה כהן, הרב מנחם פרומן ופעילי עלייה בברית המועצות.
בספרו האוטוביוגרפי, מארץ הצביקה לארץ הצבי, חושף צמרת את התהפוכות הרעיוניות שחווה, החל מ"ארץ הצביקה", ארצו של "היהודי החדש", ועד ל"ארץ הצבי", ארצו של "היהודי החדש-ישן", ומספר על עשייה חינוכית-חברתית המשליכה עד ימינו.