עידן האי ודאות

הרומן האוטופי של אדוארד בלאמי, במבט לאחור: 2000–1887, שהתפרסם לראשונה בבוסטון בשנת 1888, הוא קרוב לוודאי הרומן האוטופי המצליח ביותר שראה אור אי פעם. עם הופעתו התניע הספר תנועת רפורמה חברתית בארצות הברית ובעולם כולו. הספר תורגם לשפות רבות, ובכלל זה לעברית ארכאית בשנת 1903 וליידיש בשנת 1905.

ג'וליאן וֵסט, אריסטוקרט אמיד שחי בבוסטון ב-1887, שוקע בשינת היפנוזה עמוקה. כאשר הוא מתעורר בשנת 2000 הוא מגלה שאמריקה הפכה לחברת מופת ריכוזית וא-פוליטית. זוועות הקפיטליזם של המאה ה-19 כמעט נשכחו; המחסור והעוני עברו חלפו מהעולם, והחברה הפכה להיות שוויונית ונמחקו שכונות העוני המטונפות של בוסטון. לכך התווספו המצאות טכנולוגיות כגון תאורה חשמלית לכול וחיבור כל בית אב לרשת כבלים טלפונית, בתי כול-בו מפוארים וממוכנים וכרטיסי אשראי. נוסף לאלו, הוא גם מוצא אהבה ששורשיה טמונים אי שם בעבר. כחסיד נאמן של תורת האבולוציה, ביסס בלאמי את יצירתה של אומה וחברה אוטופית על תפיסה שעיקרה "אבולוציה ולא רבולוציה", כלומר שינוי שאינו מונע מכוחה של אידיאולוגיה פוליטית מהפכנית. היעדרה של אידיאולוגיה חד-משמעית מחזונו הוא מה שאפשר לבלאמי להציע כפתרון למבוכות הזמן את הרעיון המתעתע של מונופוליזם לאומי וציבורי המחליף באופן אבולוציוני את מקומו של הקפיטליזם הפרטי והתחרותי.

קריאה מחודשת וביקורתית של במבט לאחור מציעה הזדמנות מצוינת לבחינתה של האמביוולנטיות המקופלת כמעט תמיד בחזונות של חברת עתיד א-פוליטית הטובלת בטכנולוגיות ונהנית משפע צרכני. מבעד לעדשת האוטופיה יכול הקורא העכשווי לראות כיצד חלק לא מבוטל מהחלומות החברתיים המוארים והאוטופיים של המאה ה-19 החשיכו והפכו לסיוטים במהלך המאה ה-20. כל שנותר עתה הוא לקוות שהחזונות האוטופיים לכאורה המתגשמים במאה ה-21 לא יפגשו גורל דומה.

ד"ר משה אלחנתי, אשר תרגם את הספר והוסיף מבוא מעמיק וביאורים, הוא היסטוריון של המודרניות המתמקד בהיסטוריה תרבותית של המאה ה-19, ובכלל זה באוטופיות ויקטוריאניות, בדגש על יחסי טכנולוגיה-חברה, בהיסטוריה של הפנאי בקרב מעמדות העובדים ובתולדותיו של הסנטימנט האקולוגי כתופעה מודרנית.

בספרו ישראל לבדה שוזר ברנאר־אנרי לוי חמישים שנות היכרות מעמיקה עם ישראל, וחושף תמונת עומק של תגובות העולם לטבח השבעה באוקטובר: הגלים החדשים והמרים של השנאה העתיקה ביותר – האנטישמיות, הסיבה שבגללה ישראל נושאת לבדה את המלחמה על קיומה; וחושף מה המשמעות האמיתית של המערכה הזו עבור ישראל –  ועבור העולם כולו.

ישראל לבדה היא מסה אישית, נוקבת ומטלטלת על בדידותה של ישראל ועל טראומת שבעה באוקטובר — החל מעדותו בגוף ראשון של לוי מייד לאחר הטבח. ב־8 באוקטובר 2024 עלה לוי על טיסה לישראל כדי לשאת עדות לטבח ולפלישה חסרי התקדים של חמאס. משם הוא מרחיב את עדשתו ומשלב בתוכה חמישה עשורים של כתיבה, עשייה ופגישות עם כל מנהיגי ישראל, ממנחם בגין ועד שמעון פרס, מיצחק שמיר ויצחק רבין ועד אריאל שרון – ומעל הכול, מחויבות ארוכת שנים לאמת, לצדק ולציונות.

מנקודת מבטו הייחודית כפילוסוף וכאינטלקטואל מוביל, מנתח לוי את "הרוע המוחלט" שנחשף בשבעה באוקטובר, ומספר כיצד איראן, רוסיה, סין, טורקיה וארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים זיהו הזדמנות – וניצלו אותה. הספר עוקב אחר הדרך שבה אירוע היסטורי מורכב זה הפך בתוך שבועות ל"פרט שולי" בתודעה העולמית, בעיצומו של גל אנטישמי עולמי העוטה מסכה של אנטי־ציונות. אחת לאחת מפרק לוי את הטענות הקוראות ל"הפסקת אש עכשיו" ללא שחרור החטופים, ואת קריאות ה"פרספקטיבה הרחבה" שמבקשות לטשטש את המציאות. זהו כתב הגנה מרגש על נשמתה של הציונות ועל ניצוץ הקיום הישראלי – והכרזה ברורה: המלחמה הזו היא מלחמה קיומית, לא רק לישראל אלא לעולם המערבי כולו. ולמרות דחיפותה – ישראל ניצבת בה לבדה.

ברנאר־אנרי לוי הוא פילוסוף, קולנוען וסופר, מחברם של למעלה מ־45 ספרים, ביניהם גאונות היהדות, ורטיגו אמריקאי, ברבריות עם פני אדם, מי רצח את דניאל פרל? והאימפריה וחמשת המלכים. הוא יצר שמונה סרטים תיעודיים על המלחמות בבוסניה, בלוב; בכורדיסטן העיראקית, שהייתה נתונה במצור של דאעש; וכן באפגניסטן, סומליה, בנגלדש, ניגריה ואוקראינה. פועלו של לוי כהוגה, כסופר וכקולנוען שזור בפעילות הומניטרית. מזה חמישים שנה הוא מסקר את “המלחמות הנשכחות” של העולם ומקדיש להן ספרים רבים, סרטים ומאמרים.