אגריפס ובניו - בין רומא לירושלים

על כוח האדם בצה”ל נכתב הרבה מאוד בהקשר יחסי צבא־חברה, ומעט יחסית נכתב על מנגנוני ”מִנהל כוח אדם” - כיצד צה”ל מזהה אתגרים בתחום כוח האדם, על מרכיביו השונים, מהם דפוסי המענה שלו להם וכדומה.
ספר זה ממשיך ומשלים את ספריו הקודמים של המחבר: ’הרמטכ”ל’ ו’המטכ”ל’ שהתמקדו במפקדה האסטרטגית של צה”ל ובעומד בראשה, ’מפקדת חיל האוויר’ ו’מפקדות היבשה’ שעסקו במפקדות זרוע ומפקדות פיקודים מרחביים, ו’אמ”ן’ שעסק באגף וזרוע המודיעין. מחקר זה הוא צעד נוסף בהשלמת התמונה המתארת את התפקוד של הדרגים האסטרטגי (מטכ”ל, על אגפיו השונים) והאופרטיבי (זרועות ופיקודים) ואת היחסים ביניהם.

הספר עוסק בשני תחומים: התחום הראשון הוא החוגרים - חיילי החובה (גברים ונשים), המילואים ו”מגזרים” כמו נח”ל, ישיבות הסדר, חרדים ועוד. תכלול כל מרכיבי המשנה יחד חסר במחקר, הנוטה לרוב להתמקד באחד מהם ולכן אינו מאפשר הסתכלות ”פיקודית” על נושא כוח האדם: מה היו האתגרים - הכמותי, האיכותי והדיסציפלינארי (כוח אדם לאחזקה, התרעה, סייבר וכדומה) - בכל תקופה בהיסטוריה של צה”ל, ומהם המענים שפותחו כדי להתמודד עם אתגרים אלו. התחום השני הוא מערך הקבע - ”שלד הצבא” בצה”ל. תחום זה כולל שלושה פרקי משנה: הראשון עוסק בתקופה שבין 1973 לתחילת שנות התשעים. התרחבות צה”ל לאחר מלחמת יום הכיפורים הביאה לסדרת ניסיונות לצמצמו, ואלה גרמו ל”משבר הקבע הגדול” של אמצע שנות השמונים. בתקופה זו התעצבו מנגנונים רבים המשמשים את צה”ל עד היום. השני עוסק בתקופה שבין תחילת שנות ה־2000 ועד 2024, והוא מציג את הבעיות במצב הנוכחי, שהביאו למשבר הקבע שבו מצוי צה”ל בעת כתיבת הספר. השלישי עוסק בהערכה ובקידום של מפקדים בכירים, מסא”ל ומעלה. בפרק זה מתוארת ההיסטוריה ההתפתחותית של תחום רב השפעה על העוצמה הקרבית של צה”ל. זהו נושא המטריד הן את קצונת צה”ל והן את הציבור, והפרק מנסה לבנות לו תשתית היסטורית. הספר מציע לכל אורכו, בהתאם לנושא, נקודות למחשבה לעתיד.