ואם יום אחד לא יעלה הבוקר?
אשב לי בסוף הלילה בציפייה הקבועה לגסיסתו האטית של החושך.
אמתין בכמיהה לכתום הוורדרד שיפשוט בשמים,
לזריחה הפראית שמפיחה רגעי תקווה בחיים של ייאוש.
אמתין בסבלנות לשמש החמה שתעלה בהססנות מעבר לאופק
ותצדיק את כוס הקפה שבידי.
אמתין, ואמתין, ואתבדה.
מה אם יום אחד יהיה לילה, רק לילה?
מה אם נקום לחושך?
מה אם נגלה שהשמש נטשה אותנו כי איננו ראויים לה עוד?
האם נסלח לעצמנו שלא הערכנו את השקיעה האחרונה בחיינו?
מחר בבוקר תקומו מוקדם, תעריכו את הצבעים.
מחר בבוקר תשתו קפה עם הזריחה,
אבל שימו לה הרבה סוכר,
שיהיה לה מתוק,
שתבוא גם מחר.